ת"א 6018/04

תקציר

הדיון נסוב סביב השאלה האם הרופאים המטפלים באישה, שילדה בסופו של דבר ילד עם מוגבלויות מסוימות, לא יידעו אותה על הסיכונים הכרוכים בהריון, ובמיוחד על האפשרות לפתח הידרופס, מצב שעלול להיות קטלני לעובר, ועל הטיפול בו. בית המשפט קובע כי על הרופאים אכן הייתה חובה ליידע את המטופל על סיכונים אלה, דבר שלא עשו. הסיכון לפתח הידרופים היה גבוה מהרגיל במקרה זה בשל ההיסטוריה הרפואית של האם – בנה ה-11 נזקק לעירויי דם ולאשפוז ממושך לאחר הלידה עקב אנמיה קשה. הרופאים היו מודעים לסיכון זה אך לא שיתפו אותו עם המטופל. יתר על כן, אופי הסיכון לא הוסבר כראוי למטופל, וגם דחיפות המצב לא הודגשה. עוד מגיע בית המשפט למסקנה כי ההיריון לא היה חיוני עבור התובעת, שכבר ילדה 11 ילדים, והימנעות ממנו או הפסקת ההיריון היו יכולות להיות אפשרויות סבירות לו הייתה מעודכנת באופן מלא. מעדותה של התובעת, שבית המשפט מוצא אותה אמינה, עולה כי לו ידעה את הסיכונים, הייתה בוחרת שלא להמשיך בהריון או להפסיק אותו. עם זאת, בית המשפט אינו מוצא קשר סיבתי ישיר בין ההידרופים לבין המוגבלויות מהן סובל הילד, קרי אוטיזם ונכות שכלית קלה (PDD). בעוד שההידרופס והטיפול בו יכלו להוביל לפגות, ופגות קשורה לליקויי ראייה, הראיות אינן מבססות די הצורך קשר סיבתי עובדתי בין הידרופס/פגות לבין PDD. בסופו של דבר, הנתבעת (קופת החולים) וצד שלישי (הדסה) נמצאים אחראים לקוצר הראייה של התובעת, המיוחס ללידה המוקדמת כתוצאה מההידרופס. בית המשפט פוסק לתובע פיצוי בסך 150,000 ₪, בצירוף שכר טרחת עורך דין והוצאות משפט. הנתבע והדסה נושאים באחריות משותפת ולחוד, אך על פי הסכם קודם, חלקו של הנתבע מוגבל ל-60% מסך הנזקים.