ת"א 58122-02-21

תקציר

עיקר המחלוקת בין התובעים לבין הנתבע נסובה סביב השאלה האם התובעים נתנו לנתבעת הזדמנות נאותה לתקן את הליקויים בדירה שרכשו מהנתבעת. התובעים טענו כי איבדו אמון בנתבעת וכי זו ויתרה על הזכות לתקן את הפגמים. מנגד, הנתבעת טענה כי זכותה לתקן והיא מוכנה לעשות כן. השופטת בחנה את ההתכתבויות בין הצדדים ומצאה כי התובעים פנו לנתבעת מספר פעמים בנוגע לפגמים אך ללא הועיל. הנתבעת לא השיבה באופן משביע רצון לבקשות אלה וקבעה ביקור לבדיקת הליקויים רק לאחר שהתובעים הגישו תביעה. השופטת התייחסה גם לחוסר האמון בין הצדדים, שנבע מהליך נוסף, שגרם לנתבעת לתייג את התובעים כ"תובעים סדרתיים". השופט הגיע למסקנה כי פניית התובעים לנתבע, יחד עם חוסר התגובה של הנתבע, היוו הזדמנות נאותה עבור האחרון לתקן את הליקויים. בנוסף, התייחסה השופטת להוראות חוזה המכר, שקבעו כי התובעים יוכלו לתבוע פיצוי כספי רק לאחר שהנתבע ניסה לתקן את הליקויים שלוש פעמים. עם זאת, השופט קבע כי התנהלות הנתבעת ונוסח תשובותיה עולים כדי סירוב לתקן, ולפיכך סעיף זה אינו רלוונטי. השופטת בחנה גם את חוות דעת המומחים בנוגע לעלות תיקון הליקויים ואימצה את ממצאי המומחה שמונה על ידי בית המשפט, שחוות דעתו הייתה מקצועית, ממצה ומנומקת. השופט הורה לנתבעת לפצות את התובעים בגין הוצאות התיקון, שכר טרחת עורך דין והוצאות משפט. סכום זה היה אמור להיות צמוד למדד תשומות הבנייה ממועד חוות דעת המומחה ועד התשלום בפועל. עוד ציינה השופטת כי מכירת הדירה על ידי התובעים לצדדים שלישיים במהלך המשפט לא פגעה בזכותם לקבלת פיצוי בגין הליקויים. לבסוף, דחה השופט את טענת הנתבע להשתק שיפוטי, שהתבססה על תביעתם הקודמת של התובעים, וקבע כי הטענות בשני ההליכים אינן סותרות.