ע"פ 519/82

תקציר

בית המשפט העליון התייחס להרשעת המערערת בהפרת צו בית משפט לפי סעיף 287 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, שעניינו איסור על בעלה לקחת את בתם לטיול. המערער טען, כי אין בסיס להרשעה בשל קיומם של אפיקים משפטיים אחרים לפי פקודת ביזיון בית המשפט או חוק ההוצאה לפועל, השוללים אחריות פלילית אם קיימים הליכים חלופיים. השופט ברק הבהיר כי הליכי ביזיון בית המשפט משמשים לאכיפת ציות והם פרוספקטיביים, בעוד שהענישה הפלילית מתייחסת להפרות העבר. בית המשפט הבחין בין הפרות "רגעיות" לבין הפרות "מתמשכות", וקבע כי האחריות הפלילית תלויה בשאלה אם עדיין ניתן לתקן את ההפרה. מאחר שההפרה המדוברת הייתה רגעית, ללא הליכים אחרים החלים על הפרות קודמות, אישר בית המשפט את ההרשעה אך שינה את העונש. עונש המאסר על תנאי הוחלף בקנס, תוך הכרה בזמן שחלף ובנסיבות הספציפיות של המקרה. בית המשפט מתח ביקורת על המורכבות הנגרמת על ידי הנוסח הנוכחי של סעיף 287 וקרא לרפורמה חקיקתית כדי לפשט את המסגרת החוקית, ולאפשר הן לפעולות ענישה והן לפעולות אכיפה לדור בכפיפה אחת. הערעור על ההרשעה נדחה, אך העונש שונה לטובת קנס כספי.