בר"ע 1418/05

תקציר

פסק הדין המדובר הוא פסק דין נגד משיב שלא התייצב בבית המשפט בשנת 1990. פסק הדין הורה למשיב, יחד עם מספר ערבים נוספים, לשלם חוב כולל של 31,979 ₪. עם השנים גדל החוב באופן משמעותי בשל הריבית הבנקאית, והגיע בשנת 2004 ליותר מ-2 מיליון שקל. המשיב טען כי מעולם לא קיבל את כתב התביעה ולא היה מודע לפסק הדין עד שנת 2003, ועוד טען כי פסק הדין לא נחתם על ידי שופט או רשם ולכן אינו תקף. עוד טען המשיב כי האזהרה הנוגעת לפסק הדין נמסרה שלא כדין לבתו הקטינה. בית משפט השלום בתל אביב, בהרכב השופטת נועה גרוסמן, פסק לטובת המשיב בשנת 2005, דחה את פסק הדין וקבע כי אי התייצבותו של המשיב בבית המשפט לא נבעה מרשלנות. השופט גרוסמן קיבל את הטענה כי המשיב אכן לא ידע על פסק הדין, וציין כי החוב גדל משמעותית במהלך השנים וכי המשיב התגורר שנים רבות מחוץ לישראל. לפיכך, החליטה השופטת להאריך את המועד האחרון להגשת הבקשה לביטול פסק הדין וקבעה כי על המשיב לקבל את יומם בבית המשפט. על החלטה זו הוגש ערעור. ערכאת הערעור קבעה כי צדק בית משפט קמא בקובעו כי פסק הדין לא נפל פגם, שכן המשיב לא הוכיח כי לא הוגש להם פסק הדין כדין. בנוסף, ערכאת הערעור מצאה כי הנסיבות אינן מצדיקות לבטל את פסק הדין מטעמי צדק. התנהלותו של המשיב נחשבה רשלנית, שכן הם המתינו למעלה מחצי שנה לאחר היוודע פסק הדין להגשת הבקשה לביטולו, ונימוקי השיהוי שניתנו לא נחשבו מספיקים. ערכאת הערעור הגיעה למסקנה כי לא התקיימו נסיבות מיוחדות המצדיקות את הארכת המועד וכי זכותו של המשיב למשפט הוגן אינה גוברת על זכותו של התובע לסיום ההליך המשפטי הממושך. לפיכך, הערעור התקבל, החלטת הערכאה הנמוכה יותר התהפכה, והמשיב חויב לשלם את הוצאות המערער.