ע"א 620/89

תקציר

פסק הדין עוסק במחלוקת על מכירת דירה. המערערת מס' 1, בעלת הדירה, החליטה למכור את הדירה בה התגוררה עם מספר ילדים בוגרים, וביקשה עזרה מהמערער מס' 2, בנה. המערער מס' 2 פנה למשיב, מעסיקו, שמכרה לאחרונה דירה משלה, והציע לרכוש את דירתה של המערערת מס' 1. המשיבה הסכימה, ונערך חוזה למכירת הדירה בעלות כוללת של 54,000$. אולם, לאחר חתימת החוזה שינו המערערים את דעתם וניסו למכור את הדירה במחיר גבוה יותר. המשיבה שלחה מכתב התראה ונחתם חוזה נוסף, אך המערערים שוב סירבו לכבד את ההסכם. המשיבה הביאה את התביעה לבית המשפט, ביקשה לאכוף את החוזה ותבעה פיצויים בגין הפרתו. המערערים טענו כי המערערת מס' 1 נעדרת יכולת נפשית להתקשר בחוזה, כי המשיבה ניצלה את חולשתה הנפשית והגופנית, וכי אכיפת החוזה אינה צודקת. במהלך המשפט מונתה המערערת מס' 1 לאפוטרופוס, לא בשל חוסר כשירות, אלא בשל היותה "אנאלפביתית ופרימיטיבית", אולם בית המשפט מצא כי מינוי האפוטרופוס אינו פוסל את העסקה. בית המשפט המחוזי קיבל את טענת המשיב והורה לרשום את הדירה על שם המשיב, כי המערערים יפנו את המקום וכי המערערים ישלמו פיצויים והוצאות משפט למשיב. בית המשפט העליון אישר את פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ולא מצא ראיות לחוסר כשירות נפשית או לעושק. כשירותה של המערערת מס' 1 להתקשר בחוזה נלמדה מהראיות שהוצגו, ומינוי אפוטרופוס במהלך המשפט נתפס כתמרון הגנתי, שאין לו כל השלכה על תוקפה של העסקה. בית המשפט דחה גם את הטענה כי היה ניצול לרעה של כוח, בהתחשב בכך שהמשיבה ערבה בעבר למשכנתא של המערערת מס' 1. יתר על כן, תנאי החוזה נמצאו סבירים, ותום ליבה של המשיבה אושר. גם טענות המערערים בדבר אי צדק ותנאים בלתי סבירים נדחו. בית המשפט העליון הגיע למסקנה כי החוזה מחייב מבחינה משפטית וניתן לאכיפה, וכי המשיבה זכאית לביצוע ספציפי, לצד פיצויים בגין הפרתו. הערעור שהגישו המערערים נדחה, אפוא, והם חויבו לשאת בהוצאות המשפט של המשיב.