עפ"ס 33522-10-13

תקציר

הערעור מתייחס לבקשה לפסול שופט שדן בעבר בבקשה לצו מניעה זמני באותו מקרה. המערער ביקש כי השופט יפסול עצמו מלדון בטענה העיקרית, בהסתמך על קביעותיו הנחרצות לכאורה של השופט בבקשה הזמנית. בערעור נטען כי השופט דן מראש בתיק ולא ניגש לתביעה העיקרית ללא משוא פנים. הערעור מאפיין את הבקשה הראשונית כבקשה להעברת התיק לשופט אחר ולא כבקשת פסילה. עם זאת, החלטת השופט, אשר דחתה את בקשת המערער, עומדת במוקד ערעור זה. המערערים מתנגדים גם להחלטת השופט לחייבם בהוצאות מדינה. פסק הדין דוחה את הערעור. היא מבהירה כי בקשתו הראשונית של המערער אכן הייתה בקשת פסילה ולא בקשת העברה, שכן מהות העתירה התמקדה אך ורק בהתנהלות השופט. באשר לטענת משוא הפנים, מודגש בפסק הדין כי החלטות השופט בבקשה הזמנית היו זמניות ותיאורטיות, ואינן מצביעות על חוות דעת סגורה. חזקת המקצועיות של השופט ויכולתו להישאר חסר פניות בתיק העיקרי עומדת בעינה. בפסק הדין מודגש כי דעות השופטים המתגבשות במהלך המשפט אינן עילה לפסילה, כל עוד הן אינן מוחלטות וניתנות לשינוי על סמך ראיות חדשות. זאת ועוד, טענות המערערת בדבר טעויות בהחלטה הזמנית ובהוצאות המוטלות אינן מצדיקות פסילה ויש להתייחס אליהן באמצעים פרוצדורליים אחרים. מאחר שלא נמצאו ראיות למשוא פנים או איום על מראית פני הצדק, השופט אינו נפסל, והערעור נדחה.