ת"א 4550-01-08

תקציר

התובעים, שהיו בעלי עסקים ברצועת עזה, תבעו ממדינת ישראל פיצויים בנוסף למה שכבר קיבלו במסגרת חוק ביצוע ההתנתקות, לאחר פינויים מרצועת עזה. התובעים טענו כי הם זכאים לפיצוי כזה על פי הדין הכללי בשל ביטול זכויותיהם ברכושם. בית המשפט קבע כי התובעים לא הוכיחו קיומה של עילת תביעה בדין הכללי שתזכה אותם בפיצוי נוסף. ראשית, בית המשפט מצא כי טענת התובעים כי המדינה ביצעה את עוולת "הפרת חובה חקוקה" לפי סעיף 63 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] חסרת בסיס, שכן החובה להגן על הקניין לפי חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו היא כללית ולא ספציפית, ועל כן אינה יכולה להוות בסיס לקיומה של עוולה כזו. שנית, בית המשפט קבע כי ביטול חוזה השכירות של התובעים אינו מהווה הפרת חוזה, שכן הוא נובע ממעשה חקיקה. יתר על כן, הסכם החכירה עצמו אפשר למדינה לבטלו. שלישית, בית המשפט מצא כי טענת האפליה של התובעים ביחס לפיצוי שנפסק לבעלי עסקים אחרים לא הועלתה בכתבי הטענות ומהווה הרחבה של חזית אסורה. מכל מקום, לגופו של עניין, קבע בית המשפט כי מצבם של התובעים שונה מזה של בעלי עסקים אחרים, ולכן אין הם יכולים לטעון לאפליה. רביעית, בית המשפט קבע כי התובעים אינם זכאים לפיצוי בגין פגיעה בלתי מידתית בזכות הקניין שלהם, שכן הם לא הוכיחו כי הפיצוי שקיבלו לפי חוק ביצוע ההתנתקות היה בלתי סביר וקיים פער בלתי סביר בינו לבין גובה הפיצוי לו היו זכאים על פי הדין הכללי. בית המשפט קבע כי סכום הנזק שנגרם לתובעים עומד על 1,540,000 ₪, בעוד שהפיצוי שקיבלו מכוח חוק יישום ההתנתקות הסתכם ב-1,407,234 ₪, כלומר הפער בין שני הסכומים אינו בלתי סביר. לבסוף, קבע בית המשפט כי יש לדחות גם את תביעת התובעים לפיצויים בגין עוגמת נפש, סבל ועוגמת נפש, שכן היא תלויה בקיומה של עילת תביעה בדין הכללי המזכה את התובעים בפיצוי נוסף, אשר בית המשפט לא מצא.