ע"א 2897/11

תקציר

פסק הדין דן בדחיית ערעור שעניינו תחולת תקופת ההתיישנות במקרה שעניינו פטירת בנם של המערערים. בית המשפט הגיע למסקנה כי אין בפסק דינו של בית משפט קמא טעויות המצדיקות ביטול, והדגיש כי נטל ההוכחה מוטל על המערערים להוכיח כי לא יכלו לגלות את עילת התביעה חרף נקיטת זהירות סבירה, כפי שמכתיב סעיף 8 לחוק ההתיישנות. המערערים ידעו על הנזק – מות בנם – וחשדו ברשלנות, מה שגרם להם לפנות לייעוץ משפטי בטרם יפוג תוקפו של החוק. לטענתם, עילת התביעה המלאה התבררה רק עם קבלת חוות דעת מומחה, אך בית המשפט מצא כי הם לא נקטו בזהירות הסבירה הנדרשת להחלת כלל הגילוי המאוחר, שכן יכלו לפנות למומחה רפואי מוקדם יותר. בית המשפט הדגיש כי עצם קבלת חוות הדעת הרפואית אינה מאריכה את תקופת ההתיישנות, וציין כי המערערים לא עשו מאמץ ממשי להסביר מדוע פעולות שננקטו בשנת 2006 לא יכלו להתרחש בתוך תקופת ההתיישנות. פסק הדין גם דחה את ניסיונם של המערערים להשתמש במקרה דומה שנקבע על ידי המדינה כתקדים, והדגיש כי כל מקרה מוכרע לגופו המשפטי. תוך הכרה באופיו הטרגי של המקרה, קבע בית המשפט כי המערערים אינם יכולים להסתמך על הגנת התיישנות בשוגג, ובכך דחה את הערעור מבלי להטיל הוצאות.