עמ"נ 101/10

תקציר

הערעור הוא על החלטה לדחות תביעה לפיצויים בשל השפעת תכנית בינוי של הרכבת הקלה על נכס המערערת. המערערת טוענת כי התכנית מונעת גישה לחניון שלהם, ובכך מפחיתה את שווי זכויותיהם במקרקעין. בעוד ועדת הערר פסקה נגדם, המערער סבור כי טעו בפירוש מסמכי התכנית. לטענתם, התוכנית אוסרת למעשה על גישת כלי רכב לאדמותיהם, וכי הוועדה פירשה בטעות מונחים מסוימים. בנוסף, טוענת המערערת כי הסתמכותה של הוועדה על נספח "מנחה" לתכנית, העוסק בהסדרי תנועה, אינה נכונה ועלולות להיות לה השלכות שליליות מרחיקות לכת. לטענתם, יישום התוכנית פגע קשות בערך הנכס שלהם, ומהווה הפרה המצדיקה פיצוי. עם זאת, המשיב תומך בהחלטת ועדת הערר וטוען כי התכנית עצמה מאפשרת גישת כלי רכב למקרקעי העורר, וכל איסור נובע מהסדרי תנועה, שאינם חלק מהתכנית. לטענת המשיב, איכויות הקרקע נותרות ללא שינוי, וכל נזק הוא סובייקטיבי ואינו בר פיצוי. הם מדגישים כי האינטרס הציבורי בתכנון ופיתוח צריך לקבל עדיפות, והרחבת תביעות הפיצויים עלולה לעכב תהליכים אלה. בהסכמה עם עמדת המשיב, מוצא בית המשפט כי התכנית לא פגעה באופן אובייקטיבי במקרקעין של המערערת. היא שומרת על השימוש המסחרי בקרקע ואינה משנה את ייעודה. כל פגיעה היא תוצאה של הסדרי תנועה, שאינם מחייבים וניתנים לשינוי על ידי רשות מחוץ להליך התכנוני. זאת ועוד, בית המשפט מציין כי גישתם של המערערים לאדמותיהם לא הייתה מוחלטת עוד לפני ביצוע התכנית וניתן היה לבטלה על ידי רשות התנועה. לפיכך, בית המשפט דוחה את הערעור וקובע כי החלטת המשיב לדחות את תביעת הפיצויים הייתה כדין. המערערת חויבה בהוצאות המשיב ובשכר טרחת עורך הדין בסך 25,000 ₪.