ת"א 39617-06-23

תקציר

העותר, הטוען כי רכש בית מגורים בעין נקובה והחזיק בו משנת 2016, הגיש בקשה לסעד זמני כנגד המשיב, בבקשה לפנותו מהנכס. המשיב, כך נטען, נכנס לבית שלא כדין בחודש מאי 2023. כן ביקש העותר סעדים זמניים נוספים, לרבות צו מניעה האוסר על המשיב להיכנס לנכס או לחלקה ואוסר עליו להטריד את העותר ובני משפחתו, לצד גרימת נזק כלשהו לנכס. בית המשפט דחה את הבקשה לסעד זמני במעמד צד אחד והורה לעותר להגיש תביעה עיקרית, שנעשתה לאחר מכן. להגנתו טען המשיב כי הסכמי המכר בוטלו בהסכמה הדדית בעל פה, והעותר עזב את הנכס מרצונו החופשי ותיאם את כניסת המשיב לבית. עוד טען כי הבקשה הוגשה באיחור ויש לדחותה. בית המשפט, לאחר שבחן את הטענות שהוגשו ושמע את הטענות, החליט להיעתר לבקשת העותרת לסעד זמני. השופט לא השתכנע מטענת המשיב בדבר הסכמה בעל פה לביטול המכירה, במיוחד נוכח היעדר ראיות והקשיים המשפטיים המשמעותיים שעמדו בפני גרסתו. כמו כן, קיבל השופט את טענת העותר כי בקשתו נופלת בתוך תקופת 30 הימים הסטטוטורית להסרת תפיסה שלא כדין, כאמור בחוק המקרקעין. בבחינת מאזן הנוחות נתנה השופטת משקל להחזקתה ארוכת השנים של העותרת בנכס, לתשלום החלקי של התמורה עבור הבית, שנותר ללא תשלום בשל אי רישום הזכויות על ידי הנתבעים, ולחוסר הסכמתו של המשיב. עוד הדגישה השופטת כי הסעד הזמני המבוקש הוא בעיקרו פינוי, המצדיק חריגה מכלל הריסון במתן סעד כזה. בסופו של דבר, קיבל בית המשפט את בקשת העותר, והורה למשיבה לפנות את הנכס ולהימנע מלהיכנס אליו עד להכרעה בתביעה העיקרית. כן חויב המשיב לשאת בהוצאותיו של העותר ובשכר טרחת עורך דין, שנקבע על סך 7,000 ₪. ההחלטה התקבלה ביום 29.6.2023 והמשיבה נדרשה לפנות את הנכס עד ליום 7.7.2023.