דב"ע נג/127 - 0

תקציר

המקרה סובב סביב אישה, חברת קיבוץ, שנפצעה בעינה בעת שליוותה את בנה לתחנת טיפול בתוך הקיבוץ. לטענתה, הפגיעה היוותה תאונת עבודה, שכן התבקשה לבצע את הליווי כחלק מסידור העבודה של הקיבוץ. הביטוח הלאומי דחה את תביעתה, מה שגרם לה להגיש תביעה בבית הדין האזורי לעבודה בנצרת. בית הדין האזורי פסק לטובתה והביא את הביטוח הלאומי לערער על ההחלטה. דעת הרוב של בית המשפט העליון דחתה את הערעור. בית הדין הסכים עם קביעתו של בית הדין האזורי כי גרסתה של האישה לאירועים אמינה וכי הפגיעה אירעה במהלך שעות העבודה ועקב העבודה. הרוב גם הסכים עם מסקנתו של בית הדין האזורי כי מדובר בפעילות דו-תכליתית, המשרתת הן אינטרסים תעסוקתיים והן אינטרסים אישיים. עם זאת, בית המשפט העליון הגיע למסקנה זו תוך התמקדות באופי הפעילות עצמה ולא בזהות העובד, וקבע שאלה מרכזית: האם הפעילות נפלה במסגרת סידור העבודה של הקיבוץ. מאחר שכן, האם נחשבה לעובדת הקיבוץ לצורך משימה ספציפית זו, לפי חוק הביטוח הלאומי. שופט אחר הסכים עם התוצאה אך הציע נימוק אחר. לדברי שופט זה, חבר אגודה שיתופית, במקרה זה הקיבוץ, נחשב לעובד על פי החוק. לפיכך, יש לדחות את הערעור על יסוד הוראה משפטית מיוחדת זו. מנגד, דעת מיעוט צידדה בקבלת הערעור, וטענה כי הפגיעה נבעה מפעילות משפחתית ולא מעבודה וכי התמקדות באופי הפעילות, כפי שהוצע על ידי הרוב, תוביל לפרשנויות אבסורדיות למונח "עקב עבודה". שופט זה הדגיש כי התפיסה החברתית של הקיבוץ אינה יכולה להכתיב את הגדרת העבודה וכי תפקידה של האם כמלווה הוציא אותה מסידור העבודה. בסופו של דבר נדחה הערעור, והחלטת בית הדין האזורי להכיר בפגיעה כתאונת עבודה התקבלה.