דב"ע מד/590 - 01

תקציר

פסק הדין המדובר עוסק בתביעה לגמלת ניידות על פי הסכם בין ממשלת ישראל לבין המוסד לביטוח לאומי. ההסכם מתווה תנאים ספציפיים המזכים את הפרט בהטבות, והמערערת טענה כי יש לזכות אותו בהטבות באמצעות פרשנות לשון ההסכם המאפשרת להעניק הטבות "בתיאום". בית המשפט, בפסק דינו, שב ואישר את אופיו הלא-חוזי של ההסכם, וראה בו מעשה של סמכות בהסכמת המחוקק. היא קבעה כי יש לבחון מקרוב את החלטות הוועדה הרפואית כאילו היו חקיקת משנה, ובכך החילה פרשנות סבירה להוראות ההסכם. באופן ספציפי, בית המשפט קבע כי אין להתייחס לחריגות מהותיות מכמתים בסעיפי ההסכם, המתווים את גובה הנכות, כדרישות מוחלטות. עם זאת, בית המשפט מצא כי במקרה דנן, מצבו של המערער לא תאם במידה מספקת את הקריטריונים המפורטים בסעיף הרלוונטי, והחלטת הוועדה הרפואית שלא להעניק תגמולים הייתה מוצדקת. בפסק הדין הודגש כי החלטת הוועדה הייתה צריכה להתבסס על פרשנות סבירה של ההסכם, ובמקרה זה החריגה מדרישות הסעיף הייתה משמעותית מכדי לאפשר הטבות. לפיכך, הערעור נדחה, מה שחיזק את הצורך בהתאמה הדוקה לתנאי הזכאות בהסכם.