ת"א 29838-04-20

תקציר

פסק הדין של בית המשפט נסוב סביב הסכם חכירה בין מקמל לפוליגון לשימוש מסחרי בקרקע חקלאית ללא היתרים מתאימים. שני הצדדים היו מודעים היטב לכך שהקמת עסק על קרקע זו מהווה הפרה של חוקי התכנון ופעולות אכיפה קודמות. למרות שידעו את אופיו הבלתי חוקי של החוזה, שני הצדדים התקשרו והמשיכו את חוזה השכירות לרווח אישי. מקמל היה מודע לייעודה החקלאי של הקרקע ולפעולות אכיפה קודמות, אך בחר להפעיל בה את עסקיו. באופן דומה, פוליגון, כבעל הקרקע, הציג מצג שווא לפיו ניתן לקבל היתרים כאשר הם יודעים אחרת. שני הצדדים עסקו בפעולות המעידות על התנהגות אשמה, כגון הצגת מצגי שווא בבית המשפט, השתתפות בעסקאות כספיות כדי לעכב את האכיפה, והפקת תועלת כלכלית מתשלום מיסים חקלאיים מופחתים תוך עיסוק בפעילות מסחרית. מעשיהם הצביעו על אשם הדדי, שכן הם לא הצליחו לצמצם נזקים או לעצור את פעילותם כאשר הרשויות התערבו. בית המשפט לא יכול היה להפריד או לכמת את האשמה בין הצדדים, ובכך דחה הן את התביעה והן את התביעה שכנגד. היא הדגישה כי שני הצדדים נטלו מרצונם את הסיכון שהעסקה תיכשל והרוויחו מההסדר למרות שידעו על אי חוקיותו. כתוצאה מהתנהלותם חסרת תום הלב, שני הצדדים נותרו לשאת בנזקיהם ללא כל הוצאות שנפסקו, תוך הדגשת עמדת בית המשפט נגד ניצול לרעה של מערכת המשפט בטיפול בהפרות חוק באמצעות התדיינות משפטית מתמשכת.