תמ"ש 25996-01-12

תקציר

עניינו של פסק דין זה בהכרעה בכל התביעות התלויות ועומדות בין הצדדים הנוגעות לירושת משק חקלאי בכפר גנות לאחר פטירת הבעלים, פי זי ורי' ז'. החווה הוחזקה על פי הסכם משבצת עם מינהל מקרקעי ישראל (רמ"י), שנחתם על ידי רסקו, מוסד מיישב, בשם הבעלים. הסכם המשבצת קבע כי זכויות השימוש במשק הן אישיות ומתירניות, ואינן חלק מהעיזבון, והתווה את התנאים להעברת זכויות אלה. על בית המשפט היה להכריע בפרשנות הסכם המשבצת ביחס לשתי שאלות: האחת, האם לבתו של המנוח, רי הי, או לבנו, מי-זי, היו זכויות בירושה; שנית, טיב זכויותיו של מי ז' במשק בעקבות צוואת אמו, שהורישה את החווה לשני ילדיו. פסק הדין משרטט את תולדות הבעלות בחווה, הסכמי המשבצות וטענות הצדדים. רי הי טענה כי הוריה רכשו זכויות קנייניות על פי חוזה רסקו, מה שאמור לגבור על הסכמי המשבצות. עם זאת, בית המשפט מצא כי חוזה רסקו לא העניק זכויות כלשהן בקרקע, אלא רק הסמיך את רסקו להסדיר עניינים הקשורים להקמת החווה. לפיכך, הסכמי המשבצת, אשר העניקו למנוח זכות רשות ולא זכות חכירה, היו תקפים. כמו כן, התביעה נדחתה בעילה של התיישנות, ויתור ושיהוי, שכן המנוח מעולם לא טען לזכויות חכירה וכי הי לא הצטרפה לרסקו ולסוכנות היהודית בתביעה. מי ז' טען כי הוא זכאי למלוא הזכויות במשק כ"בן יורש", על סמך מינויו ככזה על ידי הוריו ואישור המוסדות הרלוונטיים. בית המשפט דחה טענה זו, לא מצא כל ראיה למינויו, וקבע כי ייעוד בן יורש אפשרי רק בחוזה תלת-צדדי עם הסוכנות היהודית. המסמכים שהציג מי ז', כולל מכתב משנת 1972 ואישור תוכנית בנייה, הראו רק אישור לבנות בית נוסף בחווה ולא אישרו את מעמדו כבן יורש. בנוסף, הצוואה של שני ההורים סתרה את טענתו של מי ז' כי הם התכוונו להפוך אותו ליורש היחיד. בית המשפט בחן גם את העברת הזכויות מהאם לבת בשנת 2002, ומצא אותה פסולה בשל היעדר האישורים הדרושים. יתר על כן, צוואתה של האם משנת 1997, שהורישה את המשק לשני הילדים, נמצאה תקפה. הסכם המשבצת קבע כי עם פטירת חבר, זכויות השימוש עוברות לבן הזוג שנותר בחיים, או אם לא היה בן זוג, לילד המוכן והמסוגל. מכיוון שהחווה כבר לא שימשה לחקלאות, בית המשפט היה צריך לקבוע איזה ילד מוכן ומסוגל להחזיק אותה. בית המשפט פסק לטובת מי זי, שהתגורר בחווה במשך שנים, והורה לו לפצות את אחותו כספית. פסק הדין פירט גם את השלבים לקביעת סכום הפיצוי ופרטים פרוצדורליים נוספים. כל צד היה אחראי לשכר טרחת עורך הדין שלו, וניתן היה לפרסם את פסק הדין תוך השמטת פרטים מזהים.