ע"פ 1720/95

תקציר

בפסק דין זה התקבלו ערעורים רבים, שהפכו החלטות קודמות של בית המשפט שניצלו את הגנת ה"זוטות" באופן בלתי הולם כדי לבטל אישומים חמורים הקשורים לסמים ומקרה תקיפה. בתחילה, תיקים של החזקה וסחר בהרואין נדחו על ידי שופט קמא בנימוק של מחלתו של הנאשם והיעדרות התביעה, שהוגדרה כמינורית או טריוויאלית, ללא בחינה נאותה של ראיות או הליכים משפטיים. עם זאת, בית הדין לערעורים הדגיש כי הגנת ה"זוטות" דורשת הוכחה ומובילה לזיכוי ולא לדחייה גרידא. שופט הערעור הדגיש כי החזקה וסחר בהרואין הן עבירות משמעותיות המשפיעות במישרין על האינטרס הציבורי וביטחונו. כמו כן, במקרה של תקיפת עובד ציבור, בית המשפט לא הרשיע את הנאשם שלא כדין, תוך שהוא מציין את מצבו הבריאותי ואת מעמדו הוותיק כנסיבות מקלות תחת הנחת הגנת ה"זוטות". בית הדין לערעורים הדגיש כי גם שיקולים כמו נסיבות אישיות צריכים להשפיע על גזר הדין ולא על ביטול האשמות. השופטים הסכימו כי האינטרס הציבורי, חומרת העבירה והעקרונות המשפטיים התעלמו בפסקי הדין המקוריים, ויש לפעול על פי הליכים משפטיים נאותים כדי לשמור על הצדק. הם גם התווכחו אם לבתי המשפט צריך להיות שיקול דעת רב יותר לבטל אישומים מוקדם מסיבות טריוויאליות, אך בסך הכל אישרו כי בחינת ראיות ראויה חיונית לפני קבלת החלטות כאלה. פסק הדין מחייב להחזיר את התיקים לבית משפט השלום לבחינה מחודשת משלב הקריאה הראשונית, ולאפשר לנאשמים להציג באופן רשמי את הגנתם עם ראיות מתאימות.