ת"א 25907-01-20

תקציר

התובע, בעל שתי דירות, תבע את הנתבע, השוכר שלו, בגין נזקים שנגרמו כתוצאה משריפה שפרצה בדירתו השכורה של הנתבע. האש כילתה את דירת הנתבע ואת תכולתה ופגעה גם בדירתו השנייה של התובע. התובע טען כי הנתבע התרשל בתחזוקת הדירה וחפציה ותבע פיצויים בסך 273,217 ₪, כולל הוצאות שיפוץ, דמי שכירות שלא שולמו ופיצוי בגין עוגמת נפש. הנתבע טען כי השריפה נגרמה על ידי מערכת חשמל ישנה ותחזוקה לקויה וכי הדירה הייתה במצב של הזנחה. עוד טענה כי היא אינה אחראית לשריפה וכי התובע גרם נזק ראייתי בכך ששיפץ את הדירה ופינה את תכולתה לאחר האירוע. בית המשפט בחן את חומר הראיות ומצא כי מקור האש היה במקרר של הנאשם. עם זאת, המומחים לא הצליחו לקבוע את הסיבה המדויקת לשריפה. בית המשפט ציין כי נטל ההוכחה עבר לנתבעת, בהיותה הבעלים של המטלטלין שמהם יצאה השריפה. למרות זאת, בית המשפט הגיע למסקנה כי הנתבע לא התרשל ולא היה לו חלק באירוע. לשריפה לא קדם כל מעשה או מחדל, והמקרר לא היה מוצר מסוכן מטבעו. יתר על כן, הטיפול והתחזוקה של המקרר לא היו כפופים לחוקים או תקנות ספציפיים, והנאשם לא יכול היה לצפות את השריפה. בית המשפט קיבל את עדותו של הנתבע כי המקרר פעל ללא תקלות, והמומחים אישרו כי לא הייתה כל פעולה שהנאשם יכול היה לנקוט כדי למנוע את השריפה. באשר לתביעות החוזיות, מצא בית המשפט כי השריפה ונזקיה הנרחבים היוו נסיבת מנע אשר פגעה באופן יסודי ביכולתם של שני הצדדים לקיים את חוזה השכירות. לפיכך, הנתבעת לא הייתה אחראית לתשלום דמי השכירות עבור החודשים שלאחר השריפה או לנזקים שנגרמו לדירה. תביעת התובע נדחתה במלואה, מבלי שנפסקו הוצאות למי מהצדדים, שכן בית המשפט מצא כי התוצאה הקשה של השריפה מספיקה לשני הצדדים.