עב"ל 22749-03-11

תקציר

בית הדין החליט לדחות ערעור בעניין ההכרה בליקוי שמיעה כפגיעה בעבודה, ובכך אישר את פסק דינו של בית הדין האזורי. המערערת טענה כי בדיקת שמיעה שנערכה על ידי קלינאית תקשורת אינה מהווה "רשומה רפואית" כנדרש בחוק, אך בית המשפט דחה טענה זו בקובעו כי הגדרת "רשומה רפואית" כוללת את המסמכים שסיפק המטפל. זאת ועוד, בית המשפט קבע כי הפניית המערערת לבדיקה נוספת על ידי המוסד לא מנעה ממנו לדחות את התביעה בנימוק שאינו עומד בדרישות. בית המשפט בחן גם את חוקתיותו וסבירותו של הסעיף הרלוונטי בחוק, והגיע למסקנה כי ההוראות ראויות ואינן מקשיחות שלא בצדק את התנאים להכרה בליקוי שמיעה או טינטון. הודגש כי מטרת החקיקה היא לבסס קשר סיבתי מובהק בין תנאי העבודה לבין הליקויים המדווחים. השופטים הסכימו עם קביעות קודמות במקרים דומים והדגישו כי יש לתקן את התנאים להכרה בנפגעי עבודה באמצעות חקיקה ולא באמצעות התערבות שיפוטית. בנוסף, בית המשפט לא מצא טעם בטענה כי התקופה שנקבעה להגשת תביעה הייתה קצרה מדי ובלתי סבירה. ככלל, הערעור נדחה בשל אי עמידתה של המערערת בדרישות החוק להכרה בליקוי שמיעה כפגיעה בעבודה, והשופטים הדגישו כי אין בהחלטתם כדי להטיל הוצאות על מי מהצדדים.