ת"א 57838-06-20

תקציר

הנתבעים לא שילמו דמי שכירות ודמי ניהול, מה שהוביל לפינויים. הם גם לא פינו את הנכס במועד הנקוב בפסק הדין לפינוי, מה שגרם לעיכוב נוסף. השופט פסק לטובת התובע – בעל הבית – ברוב הסעיפים. הנתבעים חויבו לשלם דמי שכירות בסך 59,500 ₪ עבור התקופה בה שהו בנכס, בניכוי פיקדון בסך 51,000 ₪. בנוסף, עליהם לשלם 34,946 ש"ח דמי ניהול, 4,252.52 ש"ח חובות חשמל, 131,151 ש"ח פיצוי מוסכם על פינוי מאוחר ו-43 אלף שקל דמי שכירות אבודים. עוד הורה השופט לנתבעים, שהיו ערבים לחובות השוכרים, לשלם 13,163 שקל דמי תיווך והוצאות משפט, בסך כולל של 236,954 שקל. השופטת הפחיתה את חוב שכר הדירה בסכום של 59,500 שקל, שהיוו כפל תשלום הפיצוי המוסכם ודמי השכירות בגין פינוי מאוחר. הנתבעים פונו ביום 1.6.2020 ולא החזירו את הנכס למצבו המקורי, דבר שגרם לנזק המוערך בכ-40,582 ₪, אותו ניכתה התובעת מהפיקדון. השופטת דחתה את טענות הנתבעים ופירשה את הסכם השכירות לטובת התובעת, לרבות הסעיף לפיצוי מוסכם. השופטת מתחה ביקורת על התנהלותו הפרוצדורלית של התובע אך לא מצאה די בכך כדי לדחות את התביעה, ובסופו של דבר פסקה נגד הנתבעים והורתה להם לשלם לתובע כמפורט לעיל, בצירוף שכר טרחה והוצאות משפט.