ע"א 623/83

תקציר

בית המשפט העליון דחה הן את הערעור והן את הערעור שכנגד בנוגע לתביעה אזרחית בגין נזקי רכוש שנגרמו על ידי חברת דלק צבאית ישראלית במהלך מלחמת יום הכיפורים. התביעה המקורית ביקשה פיצוי בגין נזקים שנגרמו למערערת עקב עבודות הפיתוח והסלילה של המערערת עקב השימוש שעשתה החברה בגן ילדים כאזור הצבת חירום במשך כשלושה וחצי חודשים. בית המשפט המחוזי פסק תחילה לטובת המערערת, אך שני הצדדים ערערו על ההחלטה בעניין גובה הפיצוי שנפסק. בית המשפט העליון קבע כי לפי סעיף 5 לחוק הנזיקין האזרחיים (אחריות המדינה), לא כל הפעולות שמבצע הצבא בזמן מלחמה פטורות מאחריות. רק פעולות לחימה בפועל, כגון קרבות, התקפות ופיצוצים, פטורות. ריכוזי כלי רכב ותנועה באזורים עורפיים, גם בעת מלחמה, אינם מזכים בחסינות זו. יתר על כן, בית המשפט קבע כי פיזור ופגיעה ברכוש פרטי, כגון חומרי הבניין של המערערת, אינם נזקים שעל המערערת לשאת בהם ללא פיצוי רק משום שאירעו בזמן מלחמה. הקופה הציבורית צריכה לפצות על נזקים כאלה, בדומה להוצאות מלחמה אחרות כמו תשלום לבעלי כלי רכב על השימוש ברכבם המגויס או פיצוי בעלי נכסים פרטיים שנתפסו לשימוש צבאי. באשר לחישוב הנזקים, אישר בית המשפט את שומת בית המשפט המחוזי, לרבות קביעת שיעורי ההצמדה והריבית. בית המשפט הדגיש כי לא יתערב בשיקול דעתו של בית משפט קמא בעניינים אלה, וכי משנקבע שיעור, עליו לעמוד, כדי להימנע מ"התמקחות" על שומות ברמת הערעור. בית המשפט דחה גם את הערעור בעניין הוצאות המשפט, ואישר כי קביעת שכר הטרחה נתונה לשיקול דעתו של בית המשפט קמא. לבסוף דחה בית המשפט העליון את הערעור שכנגד שהגישה המדינה, שטענה כי השימוש שעשה הצבא במקום היה מתוכנן ומוצדק, וכי הנזק היה רחוק מכדי להצדיק פיצוי. פסק הדין בבית המשפט המחוזי, שקבע כי מעשי החיילים היו רשלניים וברי פיצוי, התקבל. כל צד יישא בהוצאותיו בגין הערעור שכנגד, בתוספת הוצאה קטנה למערערים.