ע"פ 48/54

תקציר

פסק הדין הנדון הוא דחיית ערעור על הרשעה בעבירה לפי תקנות ההגנה (מימון), 1941. המערער הודה מחוץ לבית המשפט במשטרה כי ביקש מהקונסול הפולני בירושלים להעביר 30 דולר למשפחתו המתגוררת בירדן. עם זאת, במהלך המשפט חזר בו המערער מהודאתו. למרות זאת, בית משפט השלום הרשיע אותו על סמך ההודאה והטיל עליו קנס של 50 ל"י, אותו אישר בית המשפט המחוזי בירושלים. הערעור לבית המשפט העליון ערער על ההרשעה בלבד, משני טעמים עיקריים. ראשית, טען בא כוח המערער כי אין לקבל את ההודאה כראיה משום שהיא נכתבה בעברית והמערער שוחח עם המשטרה הערבית בערבית, תוך פגיעה בזכויות האזרח ובשוויון השפות הרשמיות. בית המשפט דחה טענה זו בקובעו כי אין דרישה משוטר לרשום הודאות בשפה שאמר המתוודה, ומשקל ההודאה נתון לשיקול דעתו של השופט. שנית, עורך דינו של המערער טען כי ההודאה לא עמדה ב"מבחן האמת". בית המשפט דחה גם טענה זו, וקבע כי קיימות ראיות נוספות התומכות בהודאה, קרי הצהרותיו של המערער עצמו המעידות על העסקתו בקונסוליה הפולנית ועל מגורי משפחתו בעבר הירדן, אשר העניקו אמינות להודאה. בית המשפט הדגיש כי הראיות הנוספות אינן צריכות להוכיח סיוע אלא רק להראות כי לנאשם הייתה הזדמנות לבצע את העבירה. לפיכך, הערעור נדחה, והרשעתן של הערכאות הנמוכות יותר אושרה.