ע"פ 9232/18

תקציר

הכרעת דינו של השופט נ' הנדל מתמקדת בראיות הנסיבתיות שהוצגו בעניינו של אדם שהורשע בדקירת חברו למוות. ההגנה טענה כי הראיות לא הוכיחו מעבר לספק סביר כי מרשו אחראי לדקירה, וכי ניתוח הראיות הנסיבתיות על ידי בית המשפט המחוזי היה פגום. עם זאת, השופט הנדל מדגיש כי מכלול הראיות הנסיבתיות – לרבות עדויות עדים לקטטה קולנית, היעדר כתמי דם בחדר המדרגות לפני האירוע וכיוון טביעות הנעליים – מוביל למסקנה סבירה כי המערער דקר את המנוח בדירתו. כתמי הדם שנמצאו בדירה, השרשרת הקרועה והימצאות דמו של המנוח על סכין בכיור תומכים אף הם במסקנה זו. באשר ליסוד הנפשי של העבירה, טענה ההגנה כי המערער פעל מתוך פזיזות ולא מתוך אדישות. השופט הנדל מסביר כי בעוד שהחוק השתנה במהלך המשפט בנוגע לסיווג וענישה של הריגה, הדין הקודם חל במקרה זה משום שהוא מקל יותר. מסקנתם היא כי המערער פעל באדישות כלפי אפשרות מותו של הקורבן, ועל כן יש להרשיעו בהריגה כנאשם. חלקו האחרון של הערעור מתייחס לגזר הדין. ההגנה ביקשה קיצור תקופת המאסר, תוך שימת דגש על אופיו הספונטני של האירוע ועל ניסיונותיו של המערער לסייע למתלוננת. עם זאת, השופט הנדל מסכים עם החלטת בית המשפט המחוזי, תוך הדגשת חומרת העבירה, חוסר האחריות שגילה המערער ועברו הפלילי הקודם. הם גם דוחים את הטענה כי הפיצוי שנפסק לאשת הנפגע מופרז, בהתחשב בתוצאות מעשיו של המערער. השופטת חיות והשופטת מינץ מסכימים עם פסק דינו המקיף של השופט הנדל, המוביל לדחיית הערעור על כל חלקיו.