ע"א 7225/03

תקציר

בפסק הדין שדן בערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים, הנושא המרכזי היה גובה הפיצוי בגין הפקעת קרקעות בירושלים עבור שכונת פסגת זאב, שנפסק תחילה על ידי השופט מ' מזרחי. התיק התמקד אך ורק בקביעת הפיצוי הראוי לקרקע המופקעת לאחר שנדחו הסעדים החלופיים. שומת המקרקעין של המערערת העריכה את שווי הקרקע גבוה משמעותית משומת המדינה, תוך הסתמכות על תקדימי עבר כמו ויסמן, אסלאן ולוביאניקר. עם זאת, הערכת המדינה התבססה על עסקאות עבר רבות בסמוך לשטח ההפקעה, שהובילו להערכת שווי נמוכה יותר. בית המשפט המחוזי העדיף את הערכת המדינה, וציין פגמים במתודולוגיה של המערערת, כגון היעדר הסבר להערכות שווי גבוהות יותר ואי דיוקים עובדתיים. בית המשפט העדיף את השיטה ההשוואתית בה נקט שמאי המדינה, ומצא אותה סבירה ומדויקת יותר. עם זאת, בית המשפט שינה מעט את שווי הפיצוי הסופי בשל גורמים מיטיבים מסוימים בחלקת המערערת, וקבע תחילה פיצוי של 18.05 ₪ למ"ר. הערעור ערער על החלטת בית המשפט המחוזי, וטען להערכת שווי גבוהה יותר בהתבסס על תקדימים מאוחרים יותר ועל היתרונות הספציפיים של החלקה. בסופו של דבר הגדיל בית המשפט העליון את הפיצוי ל-25 שקל למ"ר, בהתחשב ביתרונות השטח והמיקום המשמעותיים של הקרקע, תוך התייחסות גם לסוגיית חישוב הריבית על פי הוראות הדין החלות. פסק הדין חיזק את העיקרון לפיו בדרך כלל אין להתערב בקביעות עובדתיות ובדרכי פיצוי בערעור, אלא אם קיימת הצדקה ממשית, ופירט את התנאים שבהם ממצאי התדיינות השוואתית יכולים להשפיע על מקרים חדשים. הערעור הסתיים בהגדלת שכר הפיצוי ושכר טרחת עורך הדין למערער.