ע"א 19170-03-23

תקציר

במקרה הנדון, בית המשפט לערעורים בחן שני ערעורים אזרחיים שעניינם פינוי דיירים לפי חוק הגנת הדייר. הערעור הראשון (ע"א 19170-03-23) עסק בשוכר שלא שילם דמי שכירות בגין נכסים שהושכרו מתחילת 2021. בית משפט קמא מצא עילות פינוי לפי סעיפים 131(1) ו-131(2) לחוק. עם זאת, ערכאת הערעור הכירה בחריג לסעד מן היושר לפי סעיף 132 לאותו חוק, וציינה כי יש להגן על השוכר בשל הנוהג ארוך השנים של שכירות משנה משותפת בין הצדדים מאז שנת 2000, שנמשך למרות פקיעת ההסכם הראשוני. בית המשפט הדגיש את התנהלותו הפסולה הפרוצדורלית והמהותית של המשכיר, כגון אי גילוי הסכם משמעותי משנת 2000, ובכך פעל בחוסר תום לב. לאור שיקולים אלו, בית המשפט העניק לדייר סעד הוגן למניעת פינוי בתשלום של 50,000 ₪ עד ליום 25.3.2024. במקביל נדחה הערעור השני (ע"א 3425-04-23) שהגיש המשיב. בית המשפט אישר את קביעתו של בית משפט קמא כי המשיב לא היה זכאי לדמי שימוש או פיצויים לפני פסק דין לפינוי. משכך, חויב המשיב בהוצאות המשפט של המערערת בסך 30,000 ₪. ההחלטה משקפת את מחויבותו של בית המשפט לעשיית צדק, תוך איזון בין זכויות פינוי סטטוטוריות לבין שיקולים שוויוניים המותאמים לנסיבותיו הייחודיות של כל מקרה.