ע"א 19/04

תקציר

המערערים טענו כי אין לחייבם בהיטל השבחה, שכן אין להם זכות במקרקעין עליהם מוטל ההיטל. לטענתם, זכותם על פי הסכם הזיכיון, שאפשר להם להפעיל כבישי אגרה ותחנות דלק, אינה זכות חכירה לדורות, ולכן אינה נופלת תחת דרישות היטל ההשבחה. בית המשפט בחן את מהותו הכלכלית של ההסכם ומצא כי זכויות המערערים במקרקעין אכן היו חכירה לדורות, שכן הייתה להם זכות להשתמש ולהפעיל את הקרקע למטרה כלכלית לתקופה של 30 שנה, ונהנו מזכויות ושליטה מהותיות בה. לפיכך, הגיע בית המשפט למסקנה כי למערערים זכות במקרקעין והם חייבים בהיטל השבחה. בנוסף, טענו המערערים כי ההשבחה נגרמה מתכנית מתאר ארצית, ולא מתכנית מקומית או מפורטת, ועל כן אין לחייבם. בית המשפט הכיר בכך שבדרך כלל מוטל היטל השבחה בעקבות תכנית מקומית או מפורטת, אך הסביר כי תוכנית מתאר ארצית יכולה להביא גם להשבחת ערך הקרקע. במקרה דנן, תכנית המתאר הארצית הסירה למעשה חסם נורמטיבי ואפשרה למערערים לקבל היתר בניה ולהקים תחנות דלק, ובכך להעלות את ערך הקרקע. כך, קבע בית המשפט כי תכנית המתאר הארצית גרמה להשבחה, והמערערים חייבים בהיטל השבחה. לבסוף, בית המשפט לא מצא טעות בהערכת השמאי המכריע לגבי שווי ההיטל, וקיבל את קביעתו כי הקרקע עברה השבחה. משכך, נדחה הערעור, והמערערים חויבו בתשלום הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין.