עת"מ 51409-07-22

תקציר

העותר, שאביו קיבל אזרחות ישראלית מכוח חוק השבות לאחר גיורו, ביקש לקבל אזרחות ישראלית כבנו הקטין של אביו. עם זאת, בית המשפט מצא כי חוק האזרחות מבחין בין הדרכים השונות לרכישת אזרחות, ו"התאזרחות" - המקנה אזרחות לילדיהם הקטינים של הורים מתאזרחים - נבדלת מאזרחות הנרכשת באמצעות חוק השבות. מאחר שאביו של העותר לא קיבל אזרחות בדרך של התאזרחות, סעיף 8 לחוק האזרחות לא חל על העותר. זאת ועוד, גם טענת העותר לפי חוק השבות לא צלחה. חוק השבות מעניק זכויות לילדי יהודים, אך רק אם הם יהודים או מתגיירים. העותר, שאביו התגייר לאחר לידתו, לא היה זכאי להיות "בן ליהודי" לפי חוק השבות. בית המשפט קבע כי זכות השיבה אינה נקבעת רק על ידי קשר ביולוגי אלא גם מחייבת קשר אמיתי של גורל וקשר גורלי עם העם היהודי. זאת ועוד, אביו של העותר הסתיר את מצבו המשפחתי ואת קיומם של ילדיו בתקופה הרלוונטית, דבר המצביע על היעדר קשר גורלי. מאחר שגם העותר לא הגיש בקשה למעמד מטעמים הומניטריים, דחה בית המשפט את העתירה והורה לעותרים לשלם את הוצאות המשיב.