ע"א 2360/99

תקציר

פסק דינו של בית המשפט העליון נסוב סביב בקשתם של המערערים, שבבעלותם שתי דירות בבית משותף, צו מניעה לתיקון ליקויים ברכוש המשותף. תביעתם נדחתה תחילה על ידי בית המשפט המחוזי בשל הסדר פשרה מוקדם יותר בתיק קשור של דייר אחר, הר-אל. בהסדר קודם זה נקבע כי הראל מוותר על כל התביעות נגד המשיבים וכי ירחיב ויתור זה לוועד הבית ולאחרים אם יגישו תביעות דומות. עם זאת, בית המשפט העליון מצא כי המערערים, אף שהתעניינו בתוצאותיה של הר-אל, לא היו מחויבים משפטית להסכם הפשרה, שכן הוא התיר במפורש תביעות של בעלי דירות אחרים ושל ועד הבית. בית המשפט הבהיר כי למרות שלמערערים היה עניין בעניין, הם לא היו צדדים פורמליים לתביעה המקורית ולכן לא נמנע מהם עקרון ההשתק בעילה. דוקטרינה משפטית זו מונעת באופן מסורתי מצדדים להגיש תביעות חדשות המבוססות על סוגיות שכבר הוכרעו בין אותם צדדים. עם זאת, מאחר שהסכם הפשרה של המשיבה לא כלל במפורש תביעות של דיירים אחרים או של ועד הבית, היו המערערים חופשיים לדון בתביעתם. לפיכך הפך בית המשפט את פסק דינו של בית המשפט בערכאה נמוכה יותר והותיר את התיק להכרעה לגופה, תוך חיוב המשיבים בתשלום הוצאות הערעור של המערערים. פסק דין זה מדגיש את חשיבותה של לשון מדויקת בהסכמי פשרה ומבהיר את היקף ההשתק בפסק דין לגבי צדדים שלישיים המעורבים בעקיפין בהליכים משפטיים.