ת"א 1523/97

תקציר

התובע, עימאד אבו מור, תבע פיצויים בגין נזקי גוף לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, לאחר שנפגע ממשאית בגיל חמש וידו השמאלית ורגל שמאל נקטעו. לא הייתה מחלוקת כי רכב התאונה היה בבעלות עיריית דיר אל-בלח ומבוטח על ידי חברת הביטוח אחליה עזה. תביעת התובע הוגשה תחילה נגד חברת הביטוח וקרנית - הקרן הישראלית לפיצוי נפגעי תאונות דרכים - שכן התובע לא היה בטוח מי נוהג במשאית. מאוחר יותר תוקנה התביעה וצורפה אליה הקרן הפלסטינית לפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, שהוקמה על ידי הרשות הפלסטינית בעקבות הסכם אוסלו א', כנתבעת, לאחר שהתברר כי התאונה אירעה בשטח הרשות הפלסטינית. הנאשמים הנוספים היו העירייה, נהג המשאית ואדם נוסף שנטען כי נהג במשאית. הנושאים העיקריים שבמחלוקת היו אחריות הנתבעים לנזקי התובע, והיקף נזקים אלה. באשר לחבות, חזקה הייתה כי בעל הרכב או האדם המורשה לנהוג בו הוא הנהג, ונטל ההוכחה היה על הנתבעים להוכיח אחרת. בית המשפט מצא כי חברת הביטוח הצליחה להפריך חזקה זו, באמצעות ראיות משכנעות לכך שהנהג המורשה, מוסא מוחמד סולימאן אבו ראכב, לא היה זה שנהג במשאית בעת התאונה. במקום זאת, נמצא כי חברו של אבו רקאב, שהיה חסר רישיון נהיגה, הוא הנהג הפוגע. לפיכך, חברת הביטוח לא הייתה חייבת לפצות את התובע. האחריות נפלה על הקרן הפלסטינית, שכן התאונה התרחשה ברשות הפלסטינית וזהות הנהג לא הייתה ידועה. הנושא המרכזי השני היה היקף נזקיו של התובע. בית המשפט קבע כי נכותו התפקודית של התובע היא 100%, שכן הוא נבצר ממנו לבצע כל עבודה בשל פגיעותיו הגופניות הקשות, ופסק לו פיצוי בהתאם. לתובע נפסק פיצוי בגין אובדן השתכרות בעבר ובעתיד, בהתאם לשכר הממוצע במשק, וכן פיצוי בגין שיקום תותבת, סיוע מצדדים שלישיים, הוצאות שיקום והוצאות רפואיות נוספות, הוצאות נסיעה וניידות וכאב וסבל. הסכומים שנפסקו התבססו על אומדנים גלובליים, שכן פעמים רבות התובע לא סיפק ראיות מספיקות לנזקים מיוחדים. פסק הדין דן בהרחבה גם בשאלה האם יש לפצות את התובע בגין הפסדי פנסיה או אובדן זכויות סוציאליות, ובסופו של דבר החליט לגלם את הנזק במסגרת הפיצוי בגין אובדן השתכרות עתידי. פסק הדין הוסיף ודן בשאלה האם יש לנכות ניכויים רעיוניים בגין תגמולים שהתובע עשוי לקבל מהמוסד לביטוח לאומי, והכריע שלא לעשות זאת בשל חוסר ראיות והיעדר חוסר תום לב מצד התובע. לסיכום, חויבה הקרן הפלסטינית לשלם לתובע סכומים שונים בגין התאונה, לרבות הפסדי השתכרות, שיקום תותבות, סיוע מאחרים, כאב וסבל, בין היתר. כמו כן חויבה הקרן לשלם את שכר טרחת עורך דינה של התובעת, ואילו קרנית חויבה לקבל החזר בגין עלות התותבות שרכשה עבור התובע.