על"ח 21363-02-20

תקציר

בית המשפט מצא כי טענת התובע כנגד הנתבעים, משטרת ישראל (שב"ס) ומדינת ישראל, בעניין קצבת הפנסיה שלו אינה תקפה מכמה טעמים. ראשית, התביעה הוגשה מעבר לתקופת ההתיישנות. בית המשפט קבע כי עילת התביעה קמה בשנת 2007 כאשר התובע גויס לשב"ס ובחר בתוכנית פנסיה צבורה, ומאחר שהתביעה הוגשה למעלה משבע שנים לאחר מכן, היא התיישנה. בית המשפט דחה את טענת התובעת כי מדובר ב"התיישנות לא מכוונת" וייחס את השיהוי לרשלנות של התובע עצמו בכך שלא בחן את הנושא בהקדם. בנוסף, ציינה השופטת כי התביעה נעדרת שחר משום שהחלטת התובע הייתה מושכלת ומרצון, ודחתה את טענתו להטעיה. התובע הודה כי לא טיפל בנושא בשל חובותיו התובעניות בשב"ס ורק ביקש לשנות את תוכנית הפנסיה שלו כעבור שנים על בסיס תבונה בדיעבד. בית המשפט הדגיש כי התובע, כאדם משכיל וסביר, היה אחראי להחלטותיו ולא יכול היה להסתמך אך ורק על עצת היועצים. יתר על כן, השופט לא מצא ראיות לחוסר תום לב או התנהגות לא מכבדת מצד הנתבעים. העברתו של התובע לתוכנית פנסיה צבורה עם הצטרפותו לשב"ס נעשתה כדין, ובקשותיו טופלו והוסברו בהתאם. לפיכך, הגיע בית המשפט למסקנה כי התנהגות הנתבעים הייתה בלתי ניתנת להדחה, התובע לא איבד זכויות כלשהן, ותביעתו הונעה בעיקר מכדאיות העסקה. לפיכך נדחתה התביעה, בעיקר בשל תקופת ההתיישנות ושיהוי התובע בטיפול בנושא. התובע חויב לשלם לנתבעים הוצאות בסך 7,500 ₪. על פסק דין זה ניתן לערער בבית הדין הארצי לעבודה בתוך 30 יום.