ת"א 2897-01-22

תקציר

השופט דחה את טענת התובע, שביקש לפנות את הנתבע מחנות שאביו המנוח של שני הצדדים השכיר לאמו של הנתבע לפני עשרות שנים. התובע טען כי החנות ננטשה וכי הנתבע פלש לחנות והציג מצג שווא של הפעילות העסקית בה. עם זאת, השופט לא מצא טעם בטענות התובע. הם לא נאמרו בטענה הראשונית, סתרו את השכל הישר ולא נתמכו בראיות. נהפוך הוא, מהראיות עולה כי החנות לא ננטשה בתקופה הרלוונטית. הנתבע ועדים נוספים העידו כי החנות נותרה פתוחה וקיימה פעילות עסקית מינימלית לשמירה על זכויות הדיירות המוגנות. התובע לא הביא כל ראיה רפואית התומכת בטענתו כי הירידה הקוגניטיבית של האב מנעה ממנו להבחין בהונאה הנטענת. בנוסף, ציינה השופטת כי טענת התובעת כי הנתבעת פלשה לחנות בשנת 2016 משוללת כל יסוד, שכן נקבע כי הנתבעת הפעילה את העסק מטעם אמה, השוכרת. השופטת דחתה גם את הטענה כי העסק שייך לנתבעת, וקבעה כי הוא בבעלות האם. משכך, נדחתה התביעה, והתובע חויב לשלם לנתבע 30,000 ₪ שכר טרחת עורך דין.