ת"א 39776-10-21

תקציר

המחלוקת העיקרית במקרה זה נסובה סביב הסכם שכירות של נכס מסחרי. התובעת, בעלת הדירה, טענה כי נעשה הסכם בעל פה להארכת החוזה עד ליום 31.3.2020, ואילו הנתבעת, השוכרת, טענה כי לא הושג הסכם כזה. בית המשפט מצא כי הנתבעת לא הביאה ראיות מספיקות לתמיכה בטענתה להארכה בעל פה, ותחת זאת קבעה כי הסכם השכירות המקורי פקע ללא חידוש תקף. משמעות הדבר היא שהנתבעת המשיכה להחזיק בנכס ללא חוזה שכירות תקף. לאחר מכן היה על בית המשפט לקבוע את תקופת ההודעה המוקדמת הנדרשת לסיום הסכם השכירות. על פי חוק השכירות וההלוואות, כל צד יכול לסיים הסכם שכירות ללא תקופה קצובה על ידי מתן הודעה מוקדמת סבירה. בית המשפט קבע כי תקופת הודעה מוקדמת סבירה במקרה זה היא ארבעה חודשים, החל מיום 31.3.2020, מועד הודעת הנתבעת על סיום חוזה השכירות. נקודת מחלוקת נוספת הייתה האם הנתבעת פינתה את הנכס ביום 31.3.2020 כאמור, או במועד מאוחר יותר. התובעת טענה כי הנכס פונה רק ביום 2.11.2020, וזאת בשל העובדה שחלק מחפציו של התובע הושארו בנכס והמפתחות לא הוחזרו. בית המשפט פסק לטובת הנתבעים, בקובעו כי חובתם להשיב את הנכס אינה כוללת דרישה מוחלטת למסור את המפתחות, מה גם שהתובע יכול היה לגשת לנכס בלעדיהם. בנוסף, הפריטים שנותרו לא היו בעלי נפח או ערך משמעותיים כדי לפגוע ביכולתו של התובע לעקל את הנכס ולהשתמש בו. מבחינת הוצאות, נדרשה הנתבעת לשלם דמי שכירות ותשלומי חובה (ארנונה וחשבונות מים) עד סוף יולי 2020, בסך כולל של 104,607 ₪. תביעת התובע לתיקונים נוספים ודמי תיווך נדחתה בשל היעדר ראיות לסיבתיות. עוד קבע בית המשפט כי ערבות הנתבעים אחראית לחובות המגיעים להם על פי תנאי הסכם הערבות שלהם. תביעתה שכנגד של הנתבעת, אשר ביקשה שיפוי בגין הארנונה ששולמה לאחר פינוי הנכס, נדחתה מאחר שהנתבעת לא הביאה ראיות מספיקות לתקופות בגינן שילמו. בסופו של דבר, התביעה העיקרית התקבלה באופן חלקי, והנתבעים חויבו לשלם לתובע סך של 104,607 ₪, בעוד התביעה שכנגד נדחתה במלואה. הנתבע חויב גם בהוצאות המשפט של התובע, בסך 25,000 ₪.