ת"א 20725-10-18

תקציר

התיק נסוב סביב נכס מסחרי ביפו, הנמצא בבעלות חלקית של המנוח, אליעזר קפואה, ומושכר לשוכר. התובעים, אשתו וילדיו של קפואה, ירשו את הנכס והם תובעים את הנתבע, שוכר חנות בבניין על המגרשים, בדמי שכירות חינם בסך 760,331.88 ₪. השאלה המרכזית היא האם הנתבע הוא דייר מוגן, מעמד שיש בו כדי להסביר את אי תשלום דמי השכירות במשך כ-20 שנה. התובעים טוענים כי הנתבע מעולם לא רכש מעמד של דייר מוגן ולכן חייב בתשלומי דמי השכירות של היורשים. מנגד, הנתבע טוען כי הוא דייר מוגן ולא שילם דמי שכירות בידיעתו ובהסכמתו של המנוח, מה שהופך את תביעת היורשים לחסרת תוקף. בית המשפט מצדד בנתבע וקובע כי נטל ההוכחה מוטל עליו להוכיח את מעמדו כדייר מוגן. השופט נחה דעתו כי הנתבע עמד בנטל זה. המפתח להחלטה זו הוא הסכם משנת 1997 בין הנתבעת לבין השוכר הקודם, המתווה את תנאי העברת זכויות הדיירות המוגנת, לרבות תשלום דמי מפתח למשכיר. השופט מוצא כי ההסכם, בנוכחות עורך דין, תקף ועונה על דרישות החוק להעברה כזו. זאת ועוד, התנהלותו של המנוח במשך שני עשורים, במהלכם לא דרש דמי שכירות ולא פתח בהליכי פינוי, מלמדת כי היה מודע והסכים למעמד הדייר המוגן של הנתבע. השופט דוחה גם את טענות התובעים לפינוי הנתבע, ומציין כי התביעה בפני בית המשפט היא לפיצוי כספי בלבד וכי עילות הפינוי לא הוכחו דיים. באשר לתביעת הנתבע לקיזוז הוצאות שיפוץ, קובעת השופטת כי הדבר לא הוכח בשל היעדר קבלות והתיישנות. אשר על כן, בית המשפט דוחה את תביעת התובעים ומורה להם לשלם לנתבע את הוצאות הנתבעת, לרבות דמי שכירות, בסך 10,000 ₪.