ת"א 49667-11-22

תקציר

בסכסוך משפטי זה, התובעים טענו כי ניתנה להם "זכות סירוב ראשונה" בהסכם שכירות משנת 2006 עם הבעלים הקודמים של הנכס, המאפשר להם לרכוש את הנכס לפני כל מכירה של צד שלישי. בשנת 2007 נמכר הנכס לנתבעת מס' 2, אך ההסכם הכיר בזכויות הדייר של התובעת. בהמשך לכך, התקשרה התובעת עם הנתבעת מס' 2 בחוזה שכירות נוסף, לרבות אופציה לרכישת הנכס, הניתנת למימוש החל משנת החכירה הרביעית, תמורת 11,625,000$. תקופת החכירה הוארכה בשנת 2017 עם זכויות רכישה מאושרות מחדש המתוכננות למימוש החל מה-30 באפריל 2022. עם זאת, ביום 2.2.2022 ביטלו הנתבעים את הסכם השכירות, בטענה כי התובעת ביצעה מספר הפרות, שהובילו לסיומו כדין בטרם ניסתה התובעת לממש את אופציית הרכישה ביוני 2022. הנתבעים טענו כי הפרות אלה מבטלות את תוקפו של החוזה, במיוחד בכל הנוגע לאופציית הרכישה. בית המשפט, לאחר שבחן את טענות ההגנה, ציין כי הנתבעים אינם חולקים על קיומה של האופציה אלא על תוקפה הנוכחי בשל הפרות לכאורה. בית המשפט הדגיש את אחריותה של ההגנה להוכיח את ההפרות הנטענות, שכן נטל הראיה עבר לטענת "הודאה והדחה". בית המשפט הורה לנתבעים להציג את ראיותיהם עד ליום 1.9.2024, ולאחר מכן לתובעים 60 יום לאחר מכן, וקבע את המשפט לתחילת שנת 2025. בנוסף, חויבו הנתבעים לכסות את הוצאותיו המשפטיות של התובע.