ת"א 1946/04

תקציר

התובע, קשיש עיוור ללא משפחה, עבר קטיעה ואושפז בשנת 2003. בתקופה קשה זו החל אחיינו של התובע, הנתבע, לבקרו, ולסייע לו. מצבו הבריאותי של התובע המשיך להתדרדר והוא חשש ליכולתו לדאוג לעצמו. התובע מסר את דירת מגוריו במתנה לנתבע, בתנאי שזו תדאג לו עד סוף ימיו. הנתבע ובני משפחתו עברו להתגורר בביתו של התובע על מנת לטפל בו. עם זאת, הסדר המגורים הפך במהרה לבלתי ישים, ושני הצדדים לא יכלו להמשיך לחיות יחד. התובע הגיש תלונה במשטרה כנגד הנתבע בטענה לאיומים, ובסופו של דבר עזב הנתבע את הדירה. התובעת תבעה לפסול את המתנה בטענה כי לא התקיים התנאי לטיפולה של הנתבעת. הנתבע טען כי התובע הוסת על ידי צד שלישי וכי התובע עצמו סיכל את קיום התנאי. בית המשפט מצא כי המתנה אכן הייתה מותנית וכי התנאי לא התקיים שלא באשמת התובע. לכן, המתנה לא הייתה תקפה. לחילופין, מצא בית המשפט כי אם המתנה תתפרש כבלתי מותנית, עדיין ניתן יהיה לבטלה בשל מצב העושק של התובע וניצול מצוקתו על ידי הנתבע. תנאי המתנה היו גרועים באופן בלתי סביר מהרגיל, שכן התובע נוצל על ידי הנתבעת, שהתעקשה על העברה מיידית של הדירה. בנוסף, קבע בית המשפט כי המתנה, שלא נרשמה, היא למעשה התחייבות למתן מתנה. התובע לא ויתר על זכותו לחזור בו, ואף שהתנהגותו של הנתבע לא עלתה בגדר מחפירה, מצבו הכלכלי של התובע לא הידרדר. עם זאת, מאחר שהתנאי למתנה לא התקיים, ורצונו של התובע נפל עקב עוגמת נפש, התיר בית המשפט לתובע לבטל את ההתחייבות. השופט פסק לטובת התובע, הכריז על העברת הדירה לנתבע כבטלה והורה על ביטול כל הרישום הרלוונטי. הנתבעת נדרשה גם לכסות את הוצאותיה המשפטיות של התובעת.