ע"א 244/87

תקציר

במקרה דנן, תבע המשיב פיצויים מהמערערים בגין נפגעים שנגרמו בתאונת דרכים שאירעה לפני תחילתו של חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975. בית המשפט המחוזי פסק לו תחילה סכום נכבד בגין כאב וסבל, העולה באופן משמעותי על מה שהיה ניתן על פי החוק החדש, והעריך פיצויים בגין הפסד השתכרות בהתבסס על שכרו בעת התאונה. המערערים ערערו על הפיצוי שנפסק בטענה שהוא מופרז, ואילו המשיב ערער נגדית על התחשיב בדבר החמצת זכויות סוציאליות ופוטנציאל לקידום בקריירה. בית המשפט העליון קבע, כי למרות שבית המשפט המחוזי בדרך כלל אינו בר התערבות של ערכאות הערעור בנוגע להחלטות פיצויים, אלא אם נפלה טעות גסה, הסכום שנפסק בגין כאב וסבל היה גבוה באופן לא מידתי ולכן הפחית אותו ב-60%. הערעור בעניין אומדן שכרו של המשיב נדחה על יסוד תקדים, בקובעו כי הצמדה לשכר האחרון שהתקבל הייתה ראויה. עם זאת, הוחלט כי שכר טרחת עורך דין יישר קו עם סכום הפיצוי הסופי לאחר ניכוי תשלומי ביטוח לאומי. הערעור הנגדי נדחה בשל היעדר ראיות מספיקות לתמיכה בטענות על אובדן זכויות סוציאליות והתקדמות בקריירה. פסק הדין הסופי הורה למשיב לשלם למערערים הוצאות משפט, תוך הכרה בהצלחה החלקית של ערעור המערערים.