ע"א 3832/19

תקציר

הערעור עסק בהחלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, שקבע כי לא ניתן לשדרג את זכויות החכירה בנכס ספציפי בתל אביב לבעלות מלאה לפי סעיף 4ז לחוק רשות מקרקעי ישראל והחלטת המועצה הנלווית אליו. בנכס המדובר הייתה מעורבת בזק, חברת התקשורת הישראלית, כחוכרת הראשונה על פי חוזה עם רמ"י. בית המשפט מצא במקור כי חוזה החכירה לא היה "מהוון" כנדרש לצורך שדרוג הבעלות, והחריג אותו מהזכאות. המערערת, שרכשה זכויות מחברת בזק, טענה כי החכירה אכן מהוונת ויש להעפילה לשדרוג, וטענה כי החכירה הפכה עם הזמן מחוזה מסובסד ציבורי לחכירה פרטית. רמ"י השיבה בשלילה, והדגישה את אופיו של חוזה השכירות במימון ציבורי, שיש להחריג אותו משדרוגים כאלה, שכן הדבר ייטיב באופן בלתי הוגן עם אינטרסים פרטיים על חשבון הציבור. ערכאת הערעור מצאה טעויות פרוצדורליות באופן טיפולו של בית משפט קמא בעובדות מוסכמות, שהובילו להיתר הערעור ולהארכת מעצר לצורך בחינה ראויה של השאלה האם חוזה החכירה ראוי להיות מהוון. בית המשפט העליון הדגיש את הצורך בבחינה ממוקדת העולה בקנה אחד עם אופיו של החוזה, תוך הסתמכות על ראיות וטיעונים שהוצגו. לפיכך, הונחה בית המשפט המחוזי לדון מחדש בסכסוך, כאשר כל צד יישא בהוצאותיו עד כה. השופט א' שטיין נתן את פסק הדין, והסכימו גם השופטים מ' מזוז וג'.