ת"א 23313-12-12

תקציר

מדובר בבניין מגורים בתל אביב עם שלוש דירות המושכרות לשלושה דיירים. הבניין היה בבעלות משותפת של מר מרדכי רשקס (60%) וגיסתו הגב' רבקה צורן (40%). לדיירים הוצע לרכוש את הבניין מבנו של רשקס, צבי, שהיה בעל ייפוי כוח מאביו. מאוחר יותר התברר כי מדובר בתרמית שתוזמרה על ידי צבי, אשתו ויצחק ביטון כדי להשתלט על הבניין מבעליו. שתיים מהדיירים, גב' סימה לוי וגב' רות בן-נון (התובעות 1 ו-2), הגישו תביעה נגד עזבונו של המנוח מרדכי רשקס על מנת לאכוף את הסכמי הרכישה של דירותיהן. הדיירת השלישית, אורית כהן, הגישה תביעה נפרדת שהסתיימה בפסק דין שביטל את הסכם הרכישה והורה לצבי לשלם פיצויים. השאלה המרכזית הייתה השפעת פסק הדין בעניינה של אורית על טענותיהם של לוי ובן-נון, שלא היו צד לפסק הדין. בית המשפט קבע כי פסק הדין בעניינה של אורית, שמצא כי הסכם הרכישה פסול מחמת תרמית, חל על הסכמים דומים בין לוי, בן-נון והמנוח. עוד קבע בית המשפט כי תביעתו המתוקנת של לוי, שהוסיפה סעד כספי ונתבעים חדשים, תטופל כתביעה חדשה, שכן היא שונה מהותית מהתביעה המקורית. כמו כן, הסעד הכספי יימחק מאחר והוא מצוי בסמכותו המהותית של בית משפט השלום, ויש לדון תחילה בתביעת המקרקעין. בקשת העיזבון לעיכוב הליכים עד להכרעת בית המשפט העליון בערעורים בעניינה של אורית נדחתה, שכן פסק הדין של הערכאה הנמוכה יותר כבר היה מחייב. לדיירים ניתנה הזדמנות להגיב על שאלת השלכות פסק הדין, והעיזבון יגיב בנושא מחיקת הודעות צד ג' מיותרות. פסק הדין הבטיח הפרדה ברורה בין התביעות ומיקד את הדיונים, כאשר התביעה הקניינית-חוזית מקבלת עדיפות.