ע"א 1375/00

תקציר

פסק הדין הוא לגבי הלוואה שנטלה חברת טקסטיל מבנק בבעלות חלקית של המדינה. החברה ונציגיה (המשיבים) נתבעו על ידי הבנק על אי פירעון ההלוואה וערכאה נמוכה יותר קיבלה חלקית את טענתם כי הוטעו לחשוב שהערבות האישית עליה חתמו היא פורמלית בלבד. הבנק (המערער) ערער על החלטה זו. בית המשפט המחוזי בתל אביב דחה את הערעור, ולא מצא עילה להתערב בהחלטת הערכאה הנמוכה יותר. הבנק לא עמד בהתחייבותו לגלות למשיבים את תנאי הערבות והטעה אותם לחשוב כי ערבותם האישית אינה מחייבת. טענת הבנק כי המשיבים ידעו שהם חותמים על ערבות אישית רגילה לא הייתה משכנעת ובית המשפט הסתמך על גרסת המשיבים לאירועים. נוהלי הבנק במתן הלוואות, שהסתמכו על מידע בעל פה ולא בכתב, זכו לביקורת מצד בית המשפט, שמצא גם כי על הבנק מוטלת חובה להסביר באופן אקטיבי למשיבים את תנאי ההלוואה והערבות. בית המשפט לא יצר מוסד של "ערבות פורמאלית", אלא ייצוג הבנק הביא את המשיבים להאמין שכך הם פני הדברים. השופטת אסתר קובו, השופט עוזי פוגלמן והמשנה לנשיא יהושע גרוס הסכימו כולם כי יש לדחות את הערעור, כאשר השופט גרוס ציין את הנסיבות החריגות של המקרה. הבנק חויב לשאת בהוצאות הערעור ולשלם למשיבים שכר טרחת עורך דין.