פ"א 426/09

תקציר

הנאשם הואשם בשורה של עבירות: פריצה לדירה בכוונה לגנוב, גניבה, מסירת פרטים כוזבים המובילים למעצרו של אדם חף מפשע, היזק בזדון וקשירת קשר לביצוע פשע. לאחר שמיעת עדי תביעה רבים, הודה הנאשם. בית משפט קמא גזר על הנאשם שמונה חודשי מאסר בפועל, 12 חודשי מאסר על תנאי, קנס בסך 500 ש"ח או חודש מאסר בפועל ופיצוי בסך 3,000 ש"ח לנפגע. התובע ערער וטען כי העונש קל מדי, במיוחד לאור עברו הפלילי העשיר של הנאשם והיעדר חרטה אמיתית. פרקליטו של הנאשם טען להקלה בעונשו, תוך ציון נסיבותיו האישיות של הנאשם והודאתו המאוחרת. עם זאת, ערכאת הערעור הסכימה עם התובע וציינה כי עונשו של בית משפט קמא חרג באופן משמעותי מסטנדרט הענישה המקובל, במיוחד בהתחשב בחומרת העבירות ובחזרתו של הנאשם. בית המשפט הדגיש את הצורך בהחמרת הענישה בעבירות רכוש, וציטט פסקי דין קודמים. פסק הדין אליו התייחס הסניגור, בהיותו מבית משפט השלום, לא נחשב כמשקף גזר דין הולם. בנוסף, התייחס בית המשפט לטענת "הניכוי הכפול", וקבע כי בית משפט קמא כבר לקח בחשבון את ימי המעצר, ועל כן לא יתערב. בסופו של דבר, החמיר בית המשפט לערעורים את העונש ל-20 חודשי מאסר בפועל, במצטבר עם עונשים אחרים שריצה הנאשם, והעניק עיכוב תשלום עבור הקנס והפיצויים.