רע"א 41037-11-23

תקציר

בפסק דין זה בחן בית המשפט את בקשת רשות הערעור על החלטת בית משפט קמא וקבע כי יש לראות בערעור כאילו ניתנה חופשה. המקרה עסק בסמכות להחליט בבקשה לעכב ביצוע פסק דין, המצוי בדרך כלל בסמכותה של ערכאת הערעור לאחר הגשת ערעור. תקנות שהותקנו בשנת 2013 קובעות כי בתי משפט פרוצדורליים יכולים לעכב ביצוע רק אם לא הוגש ערעור בעת בקשת השהייה. במקרה זה, הערעור הוגש יום לאחר בקשת השהייה. הפסיקה מאשרת כי מרגע שמוגש ערעור, בית המשפט הפרוצדורלי מאבד את סמכותו לדון בבקשת העיכוב, השייכת במקום זאת לערכאת הערעור. הדבר קיבל חיזוק מדוגמאות ממקרים קודמים כמו פרשות דסאו, מסרי ונהרי. למרות שבפרשת גולובניץ הוכרה דעה מנוגדת, בית המשפט העדיף את התקדים שנקבע. בית המשפט מצא את הגשת בקשת השהייה על ידי המשיב מוטלת בספק, שכן היא הוגשה זמן רב לאחר מתן פסק הדין ומיד לאחר מכן בערעור. מכאן, שלא היה על בית משפט קמא לדון בבקשה. כתוצאה מכך בוטלה ההחלטה לעכב את הביצוע. עם זאת, מועד הפינוי נדחה על מנת לאפשר למשיבים שהות להגיש בקשת שהות חדשה, תוך פסיקת הוצאות למבקש.