רע"א 9499/16

תקציר

פסק הדין המדובר הוא דחיית בקשת רשות ערעור על פסק דין קודם של בית המשפט. הבקשה הוגשה בעקבות מחלוקת על שכר טרחה בין עורך דין ללקוחו. עורכי הדין ייצגו את הלקוח בהליך משפטי שהסתיים בהסכם פשרה. הסכם שכר הטרחה שנחתם בין הצדדים כלל שתי שיטות לקביעת גובה התשלום. השיטה הראשונה הייתה כרוכה בתשלום שכר טרחה של 6% מכל הטבה שנצברה ללקוח כתוצאה מההליך המשפטי. השיטה השנייה קבעה שכר טרחה חלופי של 6% מסך סכום התביעה. עורכי הדין הגישו תביעה לבית משפט השלום בדרישה לתשלום על בסיס השיטה הראשונה בלבד, אך לא הציגו כל ראיה התומכת בטענתם. בעקבות זאת קבע בית משפט השלום כי על הלקוח לשלם לעורכי דינו 6% מסך ההטבה שנצברה מהסדר הפשרה, בהתאם לשיטה הראשונה שתוארה בהסכם שכר הטרחה. עורכי הדין ערערו על פסק דין זה לבית המשפט המחוזי, וטענו כי יש לחשב את שכר הטרחה על פי השיטה השנייה. בית המשפט המחוזי דחה את הערעור, תוך שהוא דבק בקביעה כי ההתנהלות הפרוצדורלית שבחרו עורכי הדין הובילה לתוצאה. דעת מיעוט חלקה על דעה זו, וסברה כי אין לשלול לחלוטין תשלום מעורכי הדין. גם בקשת רשות הערעור, נשוא פסק דין זה, נדחתה. בית המשפט הדגיש את הניתוח הנרחב שערכו הערכאות הנמוכות יותר לגבי לשון החוזה ופרטי המקרה. מסקנתם, כי מנגנון שכר הטרחה בחוזה חל על מצבים כמו הסכם הפשרה של הלקוח, הייתה מבוססת. בית המשפט הדגיש את אופייה האדברסרי של שיטת המשפט הישראלית, ורמז כי הצדדים אחראים לטיעונים שהם מציגים. לפיכך, בתי המשפט ככלל דבקים בטיעונים שהוצגו, וחריגה מעיקרון זה צריכה להיות שמורה למקרים חריגים. זאת ועוד, בית המשפט ציין כי שווי ההטבה שנצברה ללקוח מהסכם הפשרה לא הוכח, והלקוח טען כי לא הפיק כל טובת הנאה. עורכי הדין, כאנשי מקצוע, ניהלו את הסיכון בכך שבחרו שלא להציג ראיות בנקודה זו. עוד ציינו בתי המשפט קמא כי עורכי הדין, גם כאשר ניתנה להם ההזדמנות, סירבו לתבוע תשלום על בסיס השיטה השנייה ועמדו על טענתם הראשונית. בנסיבות אלה, ובהיותה של הבקשה גלגול שלישי של התיק, לא ראה בית המשפט עילה ליתן רשות ערעור. לפיכך, הבקשה נדחתה ללא צו להוצאות, שכן לא התבקשה תגובת המשיב.