ע"א 2418/90

תקציר

במקרה שבין המערערת מס' 1 לבין הבנק המשיב, אישר בית המשפט העליון במידה רבה את פסק דינו של בית המשפט המחוזי נגד המערערים, אשר נמנעה מהם ההזדמנות להתגונן מפני טענת הבנק בדבר יתרת החובות. המערערים, לרבות המערער מס' 1, שניהל חשבונות שונים בבנק, חלקו על סכום החוב, בטענה שהוא נמוך מקביעות הבנק. לטענתם, הבנק גבה ריבית מופרזת, בניגוד להסכמתם, אך נמנע מלספק גרסה ברורה ומדויקת של הריביות או מסגרות האשראי המוסכמות. התצהירים שהוגשו, לרבות זה של מומחה, לא הביאו ראיות חותכות להסכמה על שיעורי הריבית, וסתירות בעדויות החלישו את הגנתם. הבנק הודה בטעות חישוב בסכום החוב, אך זו תוקנה רק במהלך הליכי הערעור. בהתייחסו לטענות המערערים, ציין בית המשפט ליקויים פרוצדורליים, לרבות טענת קיזוז לא מפורטת דיה והצהרת חשבון לא מאומתת שלא עמדה באמות המידה המשפטיות הנדרשות להגנה כזו. טענתו של המערער מס' 3 בדבר מהות ערבותו לא נתמכה בראיות תצהיר מספקות. יתר על כן, בא כוח המערערים האריך שלא כדין את סיכומיהם, וכתוצאה מכך הוטל עליהם עיצום כספי. למרות הפיקוח של הבנק בעדכון נתוני החוב במועד, הערעור נדחה למעט התאמה חלקית בסכום הנתבע, המשקף את החישוב המעודכן שהכיר בו הבנק. הוצאות משפט נפסקו למשיב, אך הופחתו בהתחשב בטעות הבנק.