ע"פ 258/83

תקציר

בתיק פלילי מורכב הפך בית המשפט העליון את החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, שזיכה את המשיב, רחמים אהרוני, מאשמת רצח מחמת הספק, אך הרשיע אותו בקשירת קשר לרצח, סיוע לאחר מעשה והשמדת ראיות. בתחילה טען אהרוני כי רצח שני הקורבנות היה בלתי צפוי, וטען כי אחד העובדים, לאחר פגישת פיוס כושלת, ירה בהם מתוך הגנה עצמית כאשר אחד הקורבנות ירה ראשון. עם זאת, בעקבות הרצח בוצעו פעולות חשודות: עזרה רפואית נשללה, הגופות התעללו, הוסתרו בבור, ראיות הושמדו, ואהרוני נמלט לחו"ל וחזר רק לאחר הסגרתו. במהלך המשפט, ראיות נסיבתיות רבות כגון טיפול בנשק, נוכחותו של חופר בור ובריחתו הבלתי מוסברת של אהרוני הצביעו על מעורבותו בפשע מתוכנן מראש, והציגו את הנרטיב שלו כבלתי מתקבל על הדעת. קטעים אלה, בשילוב קשירת קשר קודמת בין אהרוני לאחרים לרצוח את הקורבנות ואמירות של עד מדינה, שכנעו את בית המשפט מעבר לכל ספק סביר באשמתו. בית המשפט הדגיש כי ראיות נסיבתיות אינן צריכות להוכיח אשמה באופן פרטני, אך משקלן הקולקטיבי של ראיות כאלה יכול לבסס הרשעה אם הן מצביעות באופן גורף על אשמה, במיוחד כאשר הסבריו הנגדיים של הנאשם אינם סבירים. פסק הדין, שנשען על ראיות והצהרות מצטברות, קבע כי אהרוני אשם ברצח בכוונה תחילה לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, ודינו מאסר עולם. החלטה זו מדגישה את הסתמכותה של הרשות השופטת על הערכות לוגיות של ראיות שהצטברו, במיוחד בהיעדר ראיות ישירות, ומאשרת את חשיבותה של הנמקה קולקטיבית בהליך הפלילי.