בג"צ 222/68

תקציר

במקרה של האגודה הרשומה של המעגלים הלאומיים ואח' נ' שר המשטרה (בג"ץ 222/68) ביקשו העותרים את הזכות להתפלל בהר הבית, אך בפני בג"ץ עמדו כמה אתגרים משפטיים והיסטוריים מורכבים. העותרים טענו כי על פי חוק השמירה על המקומות הקדושים, התשכ"ז-1967, יש להם זכות חוקית להתפלל במקום, זכות שהייתה צריכה להיות ניתנת לאכיפה על ידי בתי המשפט. עם זאת, העלו המשיבים את צו המלך במועצה למקומות קדושים, 1924, אשר הוציא עניינים אלה מתחום השיפוט. בית המשפט בחן האם דבר המלך נותר בתוקף גם לאחר הקמת מדינת ישראל והשלכותיה לאור המסגרת החקיקתית החדשה. השופטים ברנסון וקיסטר סברו כי צו המלך נותר בתוקף, ומגבילים את סמכות בית המשפט בעניינים הנוגעים למקומות קדושים, ואילו הנשיא אגרנט ואחרים מצאו כי למרות שחוק ההגנה העניק זכויות מהותיות לשמירה על מקומות קדושים, לרבות זכויות גישה, הוא אינו מכסה במפורש את זכויות הפולחן, ולכן לא ביטל במשתמע את צו המלך. בסופו של דבר, בית המשפט הדגיש את מורכבות הנושא ורגישותו, הכיר בחשיבותו הלאומית וההיסטורית של האתר לדתות שונות, וקבע כי עניינים אלה מטופלים בצורה הטובה ביותר על ידי הרשות המבצעת, ולא באמצעות בתי המשפט. כתוצאה מכך, נמנע בג"ץ מלהתערב בשיקול דעתה של הרשות המבצעת, ובחר לדחות את העתירה ולהותיר את ההסדרים הקיימים להכרעה חקיקתית או מינהלית.