בג"צ 751/20

תקציר

בית המשפט בחן שלוש עתירות נגד השימוש בתקנה 119, המתירה החרמה והריסה של בתים הקשורים למחבלים, והתייחס באופן ספציפי למקרים הקשורים לפיגועים בגדה המערבית. השופט וילנר דחה טענות עקרוניות נגד חוקיות התקנה, תוך שהוא מצטט תקדימים המקיימים אמצעים כאלה על פי המשפט הישראלי והבינלאומי כדי להרתיע טרור. פסק הדין הכיר בפגיעה הקשה בבני משפחה חפים מפשע, אך הצדיק את ההריסה כחיונית לביטחון המדינה ולביטחון הציבור, והדגיש כי זהו היבט הכרחי של "דמוקרטיה מתגוננת". בית המשפט בחן את הליך הוצאת צווי ההריסה ומצא כי הוא נערך בהליך הוגן, וציין כי המשפחות המעורבות היו מודעות לכך וניתן להן זמן להתנגד. טענות בדבר חוסר מידתיות נדחו, שכן ההריסה נחשבה סבירה בהתחשב במעשיהם החמורים של התוקפים, שגרמו למותה של נערה צעירה ולפציעתם של אחרים. עוד הודגשה החלטת בית המשפט כי אין חלופות מספקות להשגת הרתעה. השופטת ד' ברק-ארז הסכימה עם הדחייה, אך הסתייגה מהסוגיות העקרוניות של השימוש בסמכות זו. המשנה לנשיא, ח' מלצר, ציין את היעדר הגינוי מצד משפחות העותרים למעשי הטרור, ורמז כי עמדה כזו עשויה להשפיע על שיקולים משפטיים עתידיים. פסק הדין נחתם בתנחומים כנים למשפחת הקורבן, והדגיש שוב כי העתירות נדחו ללא הקצאת הוצאות, וצווים זמניים יישארו בתוקף עד למועד מוגדר מסיבות ארגוניות.