ע"א 464/81

תקציר

פסק הדין של בית המשפט העליון נסוב סביב מחלוקת בין חברה קבלנית בונה (המערערת) לבין בעל נכס (המשיב) בנוגע לחוזה לבניית בית משותף. המערערת הסכימה לבנות על חלקת המשיב ולהקצות שתי דירות בתוך 18 חודשים לאחר קבלת ההיתרים הדרושים. החלקה הוקפאה בשל תכנון מחדש, מה שעיכב את הבנייה במשך שנים. בסופו של דבר, המשיבה הכריזה על החוזה כבטל מחמת תסכול, ובית המשפט המחוזי אישר זאת. בערעור בחן בית המשפט העליון האם החוזה כולל תנאי מתלה לקבלת היתרים תוך זמן סביר. בית המשפט בחן האם השיהוי מהווה הפרה יסודית, המאפשרת את סיום החוזה. השופט בך סבר כי "זמן סביר" הוא תלוי הקשר ואינו מפורט במפורש בחוזה, והציע כי התפתחויות בלתי צפויות ופעולות הצדדים לאחר החוזה עשויות להגדיר אותו מחדש. השופט ברק טען כי החוזה כולל תנאי מפסיק לעניין רכישת היתר, הניתן להארכה על ידי שני הצדדים. מבלי שצד אחד קובע זמן סיום סביר, החוזה נמשך. בית המשפט הדגיש כי הפרה יסודית או הודעת פיטורים מאוחרת יכולה לאפשר הארכה לפני ביטול. פסק הדין ביטל את פסק הדין ההצהרתי הקודם וקבע כי המשיבה אינה יכולה לסיים את החוזה באופן חד צדדי ללא מתן ארכה, שכן תוכנית הבנייה אושרה מאוחר יותר, מה שהופך את החוזה לבר ביצוע. בסופו של דבר, בית המשפט העליון העדיף את תוקפו של החוזה, עד למתן הודעת הארכה מתאימה, ופסק הוצאות למערערת.