ע"פ 1601/04

תקציר

כתב אישום הוגש נגד שני משיבים, ביטון, קצין משטרה, ורוטשטיין, מתנדב, בגין תקיפת קטין, אותו הכחישו. בית משפט קמא זיכה את המשיבים לאחר שייחס אמינות רבה יותר לעדויותיהם מאשר למתלונן ולאמו, תוך שהוא מוצא סתירות גם בעדויותיהם של האחרונים ובהודעותיהם של עדים אחרים. התביעה ערערה וטענה כי היה על בית משפט קמא להגיע להכרעה אחרת על סמך הראיות. עם זאת, בפני ערכאת הערעור עמדה המשימה הקשה של התערבות בממצאי העובדות של הערכאה הראשונה, אשר בדרך כלל זוכים לכבוד רב. הערעור התמקד בשתי סוגיות עיקריות: האם התעלם בית משפט קמא מראיות מסוימות ומממצאי המהימנות של השופט. בית המשפט בחן הודעות שנמסרו בהסכמה ללא חקירה נגדית, אשר פירטו את מצבו הנפשי והגופני של המתלונן זמן קצר לאחר האירוע, כמו גם את חולצתו הקרועה ואת הטענות לאלימות משטרתית. ערכאת הערעור הגיעה למסקנה כי בית משפט קמא אכן שקל דברים אלה, אך נתן להם משקל מופחת בשל סתירות קלות והתרשמותו השונה מהעדים. בעוד שהתביעה סברה כי שגה בית משפט קמא בהערכתו, בית המשפט לערעורים הכיר באתגר שבהתערבות במקרים אלה וביתרונותיו של בית משפט קמא בהערכת הראיות והעדים ממקור ראשון. הנושא השני נגע לממצאי המהימנות. בית משפט קמא מצא את גרסת המשיבים אמינה יותר והטיל ספק בעדויות המתלונן ואמו, תוך שהוא מציין סתירות והגזמות. ערכאת הערעור, לאחר ששקלה את חומר הראיות, הסכימה עם הערכתו של בית משפט קמא והגיעה למסקנה כי אשמתם של המשיבים לא הוכחה מעבר לספק סביר. עם זאת, שופט אחד חלק על כך, מצא את המשיבים אשמים בתקיפה בנסיבות מחמירות וטען כי השימוש שלהם בכוח היה מיותר, בלתי מוצדק ובלתי חוקי. בסופו של דבר, החליט הרוב בערכאת הערעור לכבד את ממצאיו העובדתיים והמהימהיים של בית משפט קמא, ולפיכך החליט לדחות את הערעור.