ע"א 474/80

תקציר

במקרה זה דן בית המשפט העליון בערעורו של אדריכל בעניין פיצוי בגין עבודות שבוצעו עבור קיבוץ תל יוסף ללא חוזה רשמי. הקיבוץ שכר תחילה את האדריכל כדי ליצור תוכנית רעיונית לתוספות בנייה, תוך הבטחה שאם יתקבל, תכנונו ישמש כאבטיפוס לעבודות נוספות. למרות שהאדריכל סיפק תוכניות מפורטות וסקיצות, הוא פוצה באופן חלקי בלבד ונתבע על שכר שלא שולם, בטענה לקיומו של חוזה בעל פה. בית המשפט המחוזי דחה את התביעה, שכן לא מצא חוזה מחייב בין הצדדים; ההצעה הוגדרה כחלק ממשא ומתן מתמשך. האדריכל טען כי יש לשלם לו על עבודות שכבר בוצעו. בית המשפט העליון הגיע למסקנה כי גם בהיעדר חוזה פורמלי, צד יכול לתבוע פיצוי המבוסס על עשיית עושר ולא במשפט אם השירותים שסופקו התקבלו. בית המשפט הבחין בין שלבי עבודה שהושלמו, שעבורם זכאי האדריכל לשכר, לבין הפרויקט הכולל שלא הניב חוזה. יתר על כן, בית המשפט פסק על תחולתן של דוקטרינות כמו "סמכות צפויה" ו"ניהול פנימי", והסביר כי אגודה שיתופית צריכה לדבוק בעקרונות המגנים על צדדים שלישיים מפני טעויות פנימיות ניהוליות. בסופו של דבר, בית המשפט קבע כי האדריכל זכאי לתשלום עבור עבודות שבוצעו, וחייב את הקיבוץ לפצות אותו עוד יותר, תוך הדגשת חשיבותה של אחריות לוגית ופרוצדורלית בממשל תאגידי.