בש"פ 5752/16

תקציר

פסק הדין עוסק בשאלה האם ניתן לשחרר נאשם, לאחר הרשעה אך לפני מתן גזר הדין, ממעצר לצורך השתתפות בשיקום, במיוחד לאור הלכת סוויסה. כתב אישום שהוגש נגד המשיב כלל אישומים של איומים, תקיפה והפרעה לשוטרים, המיוחסים למעשים בהיותו שיכור. לאחר שהמשיב הודה, הורה בית המשפט על תסקיר מבחן לבחינת אפשרויות שיקום בשל בעיות אלכוהול, ולאחר מכן החליט לשחרר את המשיב לקהילה טיפולית. המדינה ערערה בטענה כי השלב הפרוצדורלי אינו מתאים לפעולה זו, מה שהוביל את בית המשפט המחוזי לבטל את ההחלטה הראשונית, בנימוק של עיתוי והיעדר נכונות מוקדמת לשיקום. בית משפט השלום קיבל הוראה להמשיך במתן גזר הדין. המקרה הציג שאלות לגבי סמכות שיפוטית בשחרור נאשם לשיקום לאחר הרשעה, כאשר בית המשפט תומך ככלל בסמכותם של שופטי בית המשפט לשקול שיקום אם הדבר עולה בקנה אחד עם חוקי המעצר ושיקוליו. נדונו זמינותן של זכויות הערעור ותחולת פסק דין סוויסה, תוך הדגשה כי אמנם ניתן להפעיל את שיקולי סוויסה בשלב הענישה, אך אין בהם כדי להתערב בהליכי גזר הדין. למרות טיעוני השיקום המבוססים על נסיבותיו הפרטניות של הנאשם, עמדת המדינה, התואמת את מתווה סוויסה, אושרה בערעור על ידי המדינה. בסופו של דבר, הערעור הדגיש שאלות עקרוניות הנוגעות לשיקול הדעת השיפוטי וליחסי הגומלין בין החלטות מעצר ושיקום בהליכים פליליים.