ת"א 5881-08-16

תקציר

השופטת בחנה ביסודיות את הטיעונים שהציגו הצדדים וקבעה כי מסמך האישור שנחתם בשנת 2008 משקף את כוונותיהם האמיתיות של הצדדים ואת הסכמתם כי חובת הפירעון של הלוואה בסך 2 מיליון דולר מוטלת על החברה בלבד. קביעה זו דחתה את טענות התובע, משה, לפיהן הנתבע, אייל, התחייב אישית להחזיר את ההלוואה. יתרה מכך, השופט קבע כי החברה, ולא אייל, היא האחראית לחוב וכי התביעה נגד אייל חסרת שחר. השופט התייחס גם להגנת ההתיישנות שהעלו הנאשמים. לטענתם, התביעה הוגשה מעבר לתקופת ההתיישנות הרלוונטית. עם זאת, השופט קבע כי עילת התביעה נגד החברה קמה בשנת 2014, אז דרש התובע החזר את ההלוואה, והתביעה שהוגשה בשנת 2016 הייתה בתוך תקופת ההתיישנות. לפיכך, נדחתה הגנת ההתיישנות. בנוסף, דנה השופטת בטענות הנתבעים לשיהוי בהגשת התביעה ולנזק ראייתי. לטענתם, התביעה היא תוצאה של סכסוך משפחתי ומהווה ניצול לרעה של הליכי משפט. השופטת דחתה טענות אלה וציינה כי הקשר ההדוק בין הצדדים והתנהלותם העסקית לא הצביעו על שיהוי כלשהו בהגשת התביעה. כמו כן, השופטת קבעה כי הסכסוך המשפחתי אינו שולל את עילת התביעה שנקבעה במסמך האישור ואינו רלוונטי להליך הנוכחי. לסיכום, השופט פסק לטובת התובע, משה, נגד החברה, והורה לה לשלם למשה את סכום ההלוואה בסך 2 מיליון דולר, שהומר לשקלים, בתוספת הפרשי ריבית והצמדה ממועד הגשת התביעה. כמו כן נדרשה החברה לכסות את הוצאותיו המשפטיות של משה ואת שכר טרחת עורך הדין. עם זאת, השופט דחה את תביעתו של משה נגד אייל ולא פסק הוצאות למי מהצדדים. ההחלטה ניתנה ביום 18.9.2022.