ע"א 535/89

תקציר

פסק הדין מתייחס למחלוקת על בעלות על קרקעות וזכויות מים בערבה התיכונה של ישראל. המשיבים, המתגוררים על הקרקע שבבעלות מינהל מקרקעי ישראל, עתרו תחילה לבג"ץ בשנת 1971 נגד הסוכנות היהודית ושר החקלאות, בבקשה להקים מושב שיתופי ולקבל מי שתייה. נעשה הסדר, אך הוא לא קוים, מה שהוביל לעתירה נוספת בשנת 1972. בג"ץ הורה לסוכנות היהודית ולשר החקלאות לספק למשיבים מים. לאחר מכן הוקמה אגודה שיתופית, אך בהמשך נקלעה לקשיים כלכליים. בתוך כך, ביקש מינהל מקרקעי ישראל לפנות את המשיבים מן הקרקע, מה שהוביל לתביעה שכנגד של המשיבים למתן צו הצהרתי בדבר זכויותיהם בקרקע ובמים. בעקבות סיבוכים הסלים העניין לבית המשפט העליון. בית המשפט העליון קבע כי לבית הדין למים סמכות לדון בערעור, וזכותם של המשיבים למים נובעת ממקורות שונים, לרבות הסכמים והתחייבות הסוכנות היהודית. זכותם למים הייתה קשורה לשהותם החוקית ולעיבוד האדמה. בית המשפט קבע, כי זכותם של המשיבים למים היא אישית ולא ניתן לפגוע בה ללא הסכמתם המפורשת, ונטל ההוכחה מוטל על המערערת להראות כי המשיבים ויתרו על זכות זו, דבר שהמערערת לא עשתה. מכאן, שכל עוד המשיבים תפסו את הקרקע כדין, הייתה להם זכות להשקות. בית המשפט סירב להתערב בהחלטה התלויה ועומדת בבית משפט השלום בנוגע לזכות המשיבים להתגורר במקרקעין, והותיר אותה להכרעתה של הערכאה הנמוכה יותר. השופט אור הדגיש כי הזכות למים תאבד אם תישלל מהמשיבים הזכות לתפוס את הקרקע. הוצאות הערעור נפסקו למשיבים.